שוב בוקר, שוב מוקדם, שוב בכותל. העולם היהודי רועש וגועש אך בכותל תפילת ראש חודש, לראשונה מאז ראש חודש אב, עברה כולה ללא מעצר אחד. בערך. כשהקבוצה התומכת האדירה עשתה את דרכה לקשת רובינזון, שם נגזר עלינו למלא את חלקה השני של תפילתנו (עלייה לתורה), עוכבו לחקירה עשר נשים.

 

עוד ב-Onlife:

 

אבל היה נחמד לסיים תפילת שחרית שלמה של ראש חודש. עמדתי מאחור, הקשבתי לשירת הנשים במקום הזה. המקום שהוא סמל לאומי, היסטורי. הקיר שמע, ולא נפל. הציפורים המשיכו להתעופף מעל הרחבה כמנהגן המרהיב, הפתקים המשיכו להירקב בנקבוביות הכותל. נשים התעטפו בטליתות, ולרגע אחד מאחורי כל הנשים אפשר היה להתעלם מכל השוטרים סביבנו ולהתעמק במשמעות. לרגע אחד. ואז.

 

 

"לא שחררנו את הכותל בשביל שירת נשים"

"לא בשביל זה שחררנו את הכותל!" שמעתי זעקה מאחורי. "לא בשביל שירת נשים! פרובוקציה!" זעקה אישה שבאה לכותל להתפלל ובמקום זאת העבירה ביקורת על צורת תפילתן של אחרות. הסתובבתי ורציתי לענות לה, ואז ראיתי למי היא טרחה להעביר את הביקורת. היא, בפתח לעזרת הנשים, צעקה בכלל על אחד הגברים מאחור. איש מבוגר מאוד עם כובע מצחייה אדום לראשו, לסמל את הכומתה האדומה. הוא הניף דגל של חטיבה 55, חטיבת הצנחנים, והוא הגיע כדי לתמוך בנשות הכותל.

 

בחצי השנה שעברה מאז שהצטרפתי לנשות הכותל, נדמה כי מדי ראש חודש המצב הולך ומחמיר. התקנות נהיות קשות יותר, יותר נשים נעצרות, ועל פחות. אבל התמיכה מחממת את הלב. התמיכה מיהדות התפוצות, הרפורמית, הקונסרבטיבית והאורתודוקסית המודרנית קיימת כבר שנים. הם מתוסכלים, שמדינת היהודים מסתכלת עליהם כיהודים סוג ב' במקרה הטוב. המאבק שלנו הוא המאבק שלהם. לפני כחודש ארגונים יהודיים פנו לסוכנות היהודית.

 

גם היא, כבר מזמן הפסיקה לקיים את הטקסים בכותל וחדלה להביא לשם קבוצות. גם הקבוצות של הסוכנות היהודית, לא מספיק יהודיות בשביל הכותל.

 

ראש הממשלה, שראה שהבעיה לא הולכת לפתור את עצמה, הפיל על יו"ר הסוכנות היהודית נתן שרנסקי תיק כבד: הוא צריך למצוא דרך להגיע לליבו של הלובי היהודי בתפוצות, עם כמה שפחות שינויים, ובטח שינויים מהותיים בסטטוס קוו. הם ימשיכו להיות יהודים סוג ב' בעיני המדיניות הישראלית הרשמית, אך בתקווה אפשר יהיה להסתיר את זה מעט ולמנוע מארגונים כמו נשות הכותל לחשוף זאת באוויר הפתוח, כי הכסף שלהם הוא לא סוג ב'.

 

עדיין מוזר לראות אישה בטלית

אבל התמיכה שאת הלב שלי מחממת יותר ומעודדת אותי בכל ראש חודש לצאת לכפור הירושלמי של שש-לפנות-בוקר, היא התמיכה הפחות ברורה מאליו. לקהל הישראלי עדיין מוזר לראות אישה בטלית. לא כך חונך. התפיסה הרווחת פה היא שיהדות היא רק של האורתודוקסים. אנחנו רואים חרדים ובעיננו להם הזכות על היהדות. כל מה שחורג מכך, דינו להישפט כסטייה ותו לא. אם לא מוצא חן בעיניך מה שהחרדים עשו מהיהדות כנראה שאתה לא באמת יהודי.

 

אלא שיותר ויותר מבינים גם בתוך הקהל הישראלי, שהפקרת האתר הלאומי בידי מיעוט קיצוני זה דבר בעייתי. הסעיף עליו פוסחות הקרימינליות שנעצרות בכותל מדי חודש הוא האיסור על "עריכת טכס דתי שלא על פי מנהג המקום, הפוגע ברגשות ציבור המתפללים כלפי המקום;". לצד אותו איסור, אסור להכניס בעלי חיים לכותל, אסור לעשן בכותל, ויש להקפיד לבוא בלבוש צנוע והולם לכותל. ונשאלת השאלה החשובה: מי קובע? הרי רק לא מזמן הוציא הרב אבינר פסק הלכה שהצבע אדום אינו צנוע.

 

מי קובע את החוקים בכותל?

האם יגיע בקרוב יום בו לא אוכל עוד לבקר בכותל בעודי לבושה באדום? מי קובע ובאיזו זכות מהו מנהג המקום, ומדוע רגשות "המתפללים במקום" עומדים מעל זכותם של אחרים להתפלל במקום, מדוע רק להם יש על פי החוק רגשות – או שמא, מדוע רק רגשותיהם נכנסים לתקנות אתרים לאומיים היסטוריים? העם הישראלי מרגיש עצמו מתרחק מהכותל, מרגיש לא שייך שם.

 

הספורט האולימפי של קליעה-למטרה עם טופי תוך שמירה על שיווי משקל בעמידה על קצות האצבעות על כיסא פלסטיק לבן עם רגל שבורה כבר נמאס ממזמן על חלק נכבד מהעם והן מדירות את רגליהן (ואת קצות אצבעותיהן) משם. וחלק קטן מאותם מדירים, מסתכלים על נשות הכותל, ונזכרים במשהו שאבד להם. תחושת השייכות לאתר שפעם היה שלהם.

 

ואז הגיעו הצנחנים, עם דגל החטיבה וכובע המצחייה האדום. באומרם: אנחנו רוצים חזרה את מה ששיחררנו. לא בשביל העסקנות שיחררנו את הכותל. כן בשביל מקום שבו כל יהודי יכול להרגיש שייך ורצוי. להסתכל על הקיר, שעמד שם שנים, כקיר חיצוני לבית המקדש אבל יותר מכל כסמל למה שנותר איתן כשכל השאר התפורר והתפזר ברוח. היהודים הלכו לכל קצוות תבל אבל בירושלים, בעיר העתיקה, נותר קיר אחד עומד. הוא מקדש ולו מעט, אבל מסמל הרבה.

 

 

לא ראוי להפכו לבית כנסת לזרם אחד של היהדות, אלא מקום שבו העם יוכל לבוא, לומר את דברו, איש איש בדרכו.

 

ואני פשוט רוצה לומר תודה לאותם צנחנים. שנלחמו עבור החופש שלנו במלחמת ששת הימים, ושממשיכים להילחם עליו גם היום.

תגיות