מאגמה צ'אלנג': הרגע שבו הנחתי לכביסה – והתחלתי לכתוב ספר
הייתי בת שלושים ושתיים שנים וחמישה חודשים כשנתקלתי במודעה של מאגמה. נשואה פלוס שניים, עם קריירה יציבה שבניתי בשמונה שנים עמוסות, בית ממוצע בפרברים ושגרה. שגרה שחזרה על עצמה בדיוק מרגיז, מידי יום משעה שבע בבוקר ועד עשר בערב. בת שלושים פלוס נלחמת בשעון הזמן של המציאות, ממש כמו דון קיחוטה בתחנות הרוח שלו, ניסיתי ללא הועיל, להספיק הכול וגם לנשום. גנים, חוגים, טקסי "האכלות-מקלחות- סיפורי לילה טוב", אימא פה אבא שם.
את ה"הכול" הספקתי, אבל לא הצלחתי לנשום לעצמי. באותו בוקר כשנתקלתי במודעה, הבטתי לשגרה ב"לבן של העין" ובאומץ מילאתי את הטופס למסע. כשחזרתי מהמסע כבר הייתי שונה.
עוד ב-Onlife:
- לא צריך להשקיע כסף בשביל להרוויח יותר
- הצעד המקצועי שיעזור לך לישון בשקט
- "אני השקופה והמשוגעת". הבלוג של מיכל גולדן
שלושים ושתיים שנים דחיתי חלומות- לזמנים טובים יותר. דחפתי הצדה רצונות בשל אילוצי החיים, בתקווה לממשם בתקופות רגיעה. תקופות וזמנים שמעולם לא הגיעו. כי לא אפשרתי להם. עשרה ימים הייתי בארץ זרה. שוברת כל לו"ז אפשרי. מתנהלת לפי זמנים שאחרות מכתיבות לי. נותנת לאחרות להוביל אותי למקומות נסתרים מבלי יכולת שליטה בנעשה. הולכת לאיבוד בשביליה הנעימים של חוסר היכולת לנהל את לוח הזמנים מרגע ההשכמה.
צילום: יונית שמלה
מה עשיתי בשביל עצמי?
עשרה ימים של הרפיה, של קבלת הפתעות לא צפויות, של התניידות רגשית אישית בין צחוק (רגעים מטורפים של ביחד) –לבכי (רגעים מרגשים מיוחד), בין פליאה (נפלאות הבורא) לבין הבנה - כמה אני קטנה מול העולם הגדול שם בחוץ. עשרה ימים של חוויות נטו עבורי. למען האמת, קודם למסע, כשחשבתי בכנות ביני לביני מה עשיתי עבורי ורק עבורי בחיי, לא היה לי כל מענה. היום יש לי תשובה ארוכה, באורך של עשרה ימים לפחות.
תמיד החשבתי עצמי לאמא חרדתית. כזאת שדואגת מכל דבר, היודעת בדיוק היכן כל צאצא נמצא בכל דקה נתונה, אילו מזונות נכנסו לקיבתו (ובזמנים קשים מאד גם מתי אותם מזונות יצאו החוצה). כן אני מודה, אמא פולניה שכל קשר בינה לבין יידיש הוא מקרי לחלוטין. קשה לי להודות באמת, אבל אני יכולה לספור את הרגעים בהם חשבתי על יורשי העצר במסע שעברתי- רק על כף יד אחת. כל הטרדות הקטנות של היום יום אפילו לא הופיעו לי בזיכרון. נשאבתי לעולם החופש והשחרור כאילו כבלי המציאות כלל לא היו קיימים.
החלטתי לנטוש את רגשות האשם
הפקדתי את המחנק שעטף אותי בין עשביה הגבוהים של הסוואנה האפריקאית ואת רגשות האשם במי הנילוס השוצפים. פיזרתי לרוח את מגבלות הזמן כשירדתי באומגה ונתתי לרוח לפזר את השיער כמו את שק הדאגות שסחבתי עבור כל מי שסביבי.
עד המסע הייתי עצורה, מאופקת, אוחזת בדריכות בתוך אגרופי הקמוץ את כל המאווים שצברתי. לא משחררת אותם לשנייה שמא יתפזרו ויבלגנו את הסדר המופתי שארגנתי ביעילות עבור כל מי שבחיי. כשחזרתי מהמסע הבנתי את הקלישאה לפיה הדרך היא החשובה ולא היעד. הבנתי ששכחתי אותי. החלטתי למצות כל יום מתחילתו ועד סופו. התחלתי את המסע של חיי, בסיום מסע שאפשר לי לעבור תהליך.
למעלה משנתיים עברו מהמסע ההוא. מאז אני דואגת לטייל הרבה, לקחת פסקי זמן מהשגרה ההיא שחזרה (היא תמיד חוזרת). התחלתי לכתוב את הרומן שתמיד אמרתי שאכתוב רק כשיהיה לי זמן. סיימתי לכתוב ספר שירים למען אגודה בה אני מאמינה ותומכת. אפשרתי לעצמי לצאת החוצה בשיער סתור, להתעלם מערימות הכביסה ולסחוב איתי את אחד מהצאצאים לטיול על החוף בלי סיבה. להעריך זריחות ושקיעות. מאז אני נושמת. בשבילי.