בתור חובבת אופנה ותרבות פופולרית, אני בדרך-כלל מצפה ליום שאחרי טקס האוסקר, לקרוא את הפרשנויות החדות של בלוגריות תרבות ואופנה שמנתחות בחדווה את השמלות המוצלחות והגרועות, ועל הדרך נותנות קצת פרשנות משלהן לבחירות האקדמיה. אבל הבוקר, החדווה הזו הוחלפה בתחושת קבס איומה.

ההנחייה של סת' מקפרלן - היוצר של הסדרה "איש משפחה" (Family Guy) ואחד מנושאי הדגל נגד תרבות הפוליטיקלי קורקט (דהיינו, זכותם של גברים לבנים ללעוג ולהשפיל את כל מי שאינו הם), זכתה לביקורות נזעמות באינטרנט שהתמקדו, ובצדק, בשיר הפתיחה של הטקס - We saw your boobs (ראינו לך את הציצי).

סצינת אונס זה מצחיק?

מקפרלן החליט לפתוח את הטקס היוקרתי ביותר של תעשיית הקולנוע בשיר המפרט אילו כוכבות קולנוע חשפו שדיים בקולנוע ובאילו סרטים. הוא הגדיל לעשות ויצר קשר עין עם כל אחת מהכוכבות עליהן שר, כדי להבהיר לשחקניות המוכשרות שיושבות שם בשמלות ערב מהודרות ומכבדות את הטקס המרכזי ביותר של התעשיה שלהן, שהן לא יותר מזוג שדיים עליהן הוא וחבריו מאוננים בחדווה.

הקטע סיפק הזדמנות מעוררת חלחלה לראות שחקניות קולנוע בסיטואציה המוכרת עד אימה, בה מחמאה הופכת להשפלה. החיוך ספוג ההלם שליווה את השורה הראשונה של השיר התחלף בהבעה מתוחה, פגועה וכואבת ברגע בו התייחסו לאותה שחקנית ספציפית. במאי הטקס קיבל בוודאי את מילות השיר מראש, מאחר והוא ידע לכוון את המצלמה אל השחקנית המדוברת עוד לפני שהשורה הושרה, כדי להספיק לתפוס את ההשפלה בזמן אמת, כשהשחקנית מבינה שמשהו שנעשה, מבחינתה, בצורה אמנותית ומקצועית עכשיו מופנה כלפיה כנשק.

נעמי ווטס ושרליז ת'רון, אגב, השתתפו ב"בדיחה" ושחקו את עצמן זועמות או נעלבות, בצורה כל כך משכנעת שהיא העלתה פלאשבקים טראומטים של ממש. זה מצחיק בערך כמו לחקות קורבן אונס שמתקפלת ובוכה באמבטיה. זה רק הומור, כמובן, אבל הייתי שמחה לראות את אבירי ההומור שרים שירים על חוויות גבריות טראומטיות (נניח, פציעה קשה בקרב) עם נכי מלחמה שישחקו אותה כואבים ועצובים. אבל זה הרי טאבו ולא רגיש, בעוד שהשפלת נשים הוא נושא שכולנו יכולים להסכים שהוא מצחיק. כלומר, חוץ מ51% מהאוכלוסיה.

במקרה של שרליז ת'רון הן הההכללה בשיר והן שיתוף הפעולה מעליב במיוחד מאחר וכמו בחלק מהסרטים שהוזכרו בשיר של מקפרלן החוגג החפצה, מדובר בסרט שכולל המון אלימות מינית. "מונסטר", שעל משחקה בו זכתה ת'רון באוסקר, מגולל את סיפורה האמיתי של איירין וורנוס- זונה עם עבר של התעללות מינית וגילוי עריות שפנתה לרצוח את לקוחותיה אחרי שאחד מהם אנס אותה באכזריות. אבל הי, גיחי, שדיים.

מקפרלן הזכיר גם את The Accused, שתורגם בעברית ל"הנאשמים", אולם היה יכול להתרגם גם ל"הנאשמת", בו שיחקה ג'ודי פוסטר אישה העוברת אונס קבוצתי בבר. הסרט מעלה טענות בעד ונגד האשמת הקורבן ומגולל בנאמנות (מאחר ושוב, מדובר בסיפור אמיתי) את הדיונים המשפטיים בנושא. אז כן, אונס אכזרי- אבל הי, גיחי, שדיים.

מריל סטריפ - אז מה אם היא נחשבת לשחקנית הכי טובה של דורה, העיקר שראינו לה את הציצי

צילום: Shutterstock

הנשים שהוזכרו, כמו גם ג'ניפר לורנס שאוזכרה "לטובה" כמי שאת שדיה לא ראו אף פעם על מסך הקולנוע, נאלצו לשתף פעולה עם ההשפלה הזו, מהסיבות הרגילות בגינן נשים רגילות בחיים הרגילים פשוט בולעות את ההשפלה וממשיכות הלאה - השילוב של הלם, אי רצון לעורר מהומה ופחד. לכן מקפרלן יכל להמשיך לשיר על ציצים כאילו הקהל שלו באמת מורכב מגברים בלבד, וכאילו כל הקהל באמת מתייחס לסרטים הרציניים של השחקניות הללו כסמרטוטי אוננות, בלי שאף אחת תגיד שום דבר.

כישרון של שחקניות מהמעלה הראשונה מתגמד לרגע אחד של אוננות

בהקשר הזה הייתי רוצה להעלות עובדה מעניינת: מחקרים הראו כי רוב האנסים בטוחים שכולם אונסים ופשוט לא מדברים על זה או לא נתפסים. כאשר מחייכים בנימוס לבדיחות אונס ועושים טריוויאליזציה של תקיפות מיניות, אנסים מקבלים אשרור נוסף לכך שהם מתנהגים בצורה תקינה ונורמלית לחלוטין, והחוק הוא רק מס שפתיים. לפיכך, כבוד לנשים כנשות מקצוע כשרוניות הוא מס שפתיים בלבד, מאחר ו"כולנו" (קריצה קריצה, מקפרלן) בעצם רק משתמשים בהן בשביל לאונן.

אין לי בעיה אמיתית, אגב, עם שיחות גברים ארוכות בהן הם משווים שחקניות קולנוע זו לזו ודנים בכובד ראש באת מי הם רוצים לזיין ובאיזה סרט רואים לה את הציצי. דברו, לבריאות, שיהיה לכם בכיף. אין לי בעיה, באותה מידה, עם שיחות ארוכות בו משווים חברות ללימודים זו לזו- לבריאות, בכיף. הגבול נחצה, הן בטקס האוסקר והן בחיים האמיתיים, כאשר זה נעשה ממש מול הפרצוף שלנו, כאילו אנחנו בכלל לא שם או כאילו אנחנו אמורות להנות מזה. כאשר יש כל כך מעט כבוד לנשים, כאשר מפסיקים לראות אותן כבני אדם תבוניים ומתייחסים אליהן כחפצים גם בפניהן.

מקפרלן הוציא את שיחות הגברים החרמניות מהפאב או הסלון אפוף המריחואנה והכניס אותן ללב המרחב הציבורי, לטקס המרכזי של תעשיית הקולנוע שנועד לכבד את העוסקים בה. כלומר, אלא אם הן נשים, כי אז הן רק ציצים. מקפרלן הפשיט, מילולית, את השחקניות האלו מכבודן, כשרונן ושמלות המעצבים שלהן מול כל הקולגות שלהן  ולאפס את התרומה המקצועית שלהן לכדי רגע אחד של סמי-זקפה.

וזו אולי הנקודה המפחידה ביותר בגל הבאקלאש (תגובת הנגד) הנוכחי נגד נשים: הוליווד יוצרת סרטים שוביניסטים, מיזוגנים ומשפילים כלפי נשים כדרך קבע. כבר משלב התסריט מקצצים תפקידים ודמויות אינטילגנטיות של נשים - כי כששתי נשים מדברות הקהל מפסיק להקשיב, הוליווד מנציחה את מיתוס היופי עם כוכבות מורעבות ומלאות ברעלנים נוגדי זקנה, עם כמה עלי תאנה במידה 38 כמו קייט וינסלנט והוליווד מנציחה את תרבות האונס בקומדיות רומנטיות ומנציחה דימויים מזיקים של נשים בסרטי פעולה ומותחנים.

ג'ודי פוסטר: אז מה אם ראינו לך את הציצי בסצנת אונס אכזרית? זה עדיין נחשב

צילום: Shutterstock

הטרדה מינית בפרהסיה, שזוכה לתשואות

אבל את זה אנחנו כבר מכירים, אלו חלק מחוקי המשחק. הוליווד בפירוש לא פמיניסטית, אבל בסופו של דבר בכל זאת יש נשים חזקות ומוכשרות שמרוויחות מיליונים ומנצלות לעיתים קרובות את התהילה שלהן כדי להעלות נושאים חשובים לסדר היום.

הבאקלש כל כך נוכח כאן כי בעצם זה שאפשרו לשיר הציצים לעבור צנזורה (והאקדמיה חייבת היתה לאשר את זה), הם גררו את המיזוגניה לקדמת הבמה ודחפו אותה לשחקניות בפרצוף. ההשפלה הזו, בציבור, לא כדמות שעוברת תקיפה או אישה היסטרית בסרט אקשן, אלא כשחקנית שבאה בתור האדם שהיא, הינה חציית קו אדום.

מקפרלן לקח בערך 20 נשים עטורות פרסים, מקצועניות ומוכשרות, באירוע השנתי הכי חשוב במקצוע שלהן, הטריד אותן מינית וזכה לתשואות. ואם מהנשים הכי עשירות, זוהרות ומפורסמות בעולם מצופה רק לשבת בשקט בזמן שהן מושפלות פומבית, איזה מין סיכוי יש לנו?