חולה על ניו יורק. מודה. פעם בשנה חייבת לנשום ולאכול את התפוח הגדול. לאו דווקא קניות, פשוט שיטוט בשדרות, שאיפת הבריזה של מנהטן עמוק לריאות, וכמובן צפיה בהצגה, ואז עוד אחת, ואז עוד אחת.

 

בטיסות, העובדה שאני קטנטונת, היא יתרון ענק. אני בדרך כלל משתבללת בתוך מושבים בלתי אפשריים ונרדמת תוך שניות. באמצע חודש שישי, היתרון הזה נעלם לגמרי. ידעתי שרוב הטיסה אני ארגיש כמו היפופוטם חסר מנוחה שמחפש רגע של שקט,ולמרות זאת, לוותר השנה על ניו יורק, לא בא בחשבון. אז החלטנו שנוסעים.

אני מתה על הילדה שלי, אבל חשבתי שגם אם היא מסוגלת להשתבלל כל הטיסה, הג'ט לג מיותר לה. שלא לדבר על זה שלי נחוצים כמה ימי איכות עם בעלי, לפני שיגיח עוד עולל לחיינו, והזוגיות, שגם ככה הפכה למנאג' אה טרוואה, תהפוך לחמולה קטנה. אבל היות שבן לא היה מוכן לשמוע על האופציה של לטוס בלי הקטנה, ארזנו גם אותה.

כשהייתי בת 16, הורי אספו חסכונות ושלחו אותי לחברים באמריקה, ליתר דיוק, בברוקלין, ניו יורק. החברים שלהם היו אנשים טובים, ואפילו היתה להם ילדה בגילי, אבל הקשר בין הטיול איתם, לבין מה שהעיר הזאת יכולה להציע, היה כמו הקשר בין מלפפון לשמש - או בקיצור שום כלום. לא נתנו לי לנסוע למנהטן (ג'וליאני עוד לא "ניקה" את העיר אז), שלחו אותי בטיול מאורגן לוושינגטון כדי לראות את הבית הלבן (הגיל הממוצע של חבריי לארוע היה 90), ובשבת בבוקר, כשקדחתי מחום, התלבטו חצי יום אם להזמין רופא (כי אמנם פיקוח נפש דוחה שבת, אבל מה יגידו השכנים).

 

מאז הייתי פקדתי המון פעמים את ניו יורק, אבל זו, לדעתי, היתה הפעם היחידה שנסגרתי בארון הבגדים, פרצתי בבכי גדול ורציתי הביתה.

השבוע עלו בי תחושות דומות. בבוקר של הטיסה, הגננת ביקשה שאבוא לאסוף את אלכס מהגן כי היא לא במיטבה. "שיניים" היא אמרה לי "זה כבר עוד רגע יוצא". אז אמנם הילדה חזרה לארץ עם שתי שיניים חדשות, אבל שלושה ימים ראשונים בניו יורק, עם בכי קורע לב שנמשך שעות, וחום של לא פחות מ-40 מעלות, גרמו לי לחשוב שעם כל הכבוד לשיניים -  יש כאן עסק עם משהו אלים יותר. מפגש עם הרופא הבהיר שמדובר בווירוס. הקטנה רצתה לעקור את גרונה ממקומו מרוב כאבים, ואני רציתי למות.

 

חוסר היכולת לעזור לה, הלב שיצא אליה, העייפות המצטברת, והמרחק מהבית, הביאו אותי לקצה. שלושה ימים שבהם לא ידעתי אם זה יום או לילה, אם זו אני שגרמתי לה להיות ככה, אם זה יעבור לה אי פעם. אין לי מילים לתאר את החרדה והבלבול וכאב הלב.

הלכתי ברחובות ניו יורק והתחלתי להבחין לראשונה בעיניהם של הורים. נדמה שאצל כולם יש זיק של דאגה, שלא לדבר על עייפות. אז הגעתי למסקנה שהעולם מתחלק לשלושה. אלה בלי הילדים, אלה עם הילדים, ואלה שיש להם פיליפינית.

 

בכל מקרה, בן, שתמיד מתחשב, שלח אותי בערבים לראות הצגות (לשם כך הרי בכלל התכנסנו) ונשאר עם הקטנה. ובלילות, כשלא נענענו אותה וניסינו להרגיע את הסבל, בהינו בפרקים של סדרות/עונות חדשות שרק עלו לאוויר (SMALLVILLE 30 ROCK). והזמנו טייק אווי (בעיקר פיצה).

אחרי שלושה ימים, אלכס חזרה לעצמה ואנחנו לעצמנו והספקנו לבלות יחד כמה ימים נפלאים. ראיתי כמה הצגות מעולות כמו TIME STANDS STILL עם לורה לייני וכריסטינה ריצ'י המעולות, אכלנו בכמויות לא הגיוניות (כל בוקר בH&H בייגל'ס בברודווי 2239), טיילנו במפלים של צפון ניו יורק, קנינו את כל מה שהיה בחנות של אפל, והראינו לילדה שלנו עולם.

חבל שלקינוח, המטוס של אייר פראנס שבק, והתגלגלנו יומיים בשדות תעופה בניסיון למצוא טיסה חלופית, אבל חוץ מזה באמת היה אחלה.

 

מסקנות

1. עדיף שהילדים לא יהיו חולים בטיולים בחו"ל.

2. החיים זה לא בהזמנה.

3. לא כיף לעשות בהריון שופינג. גם לא בניו יורק.

4. בגדים/צעצועים כל כך הרבה יותר זולים בארה"ב שזו שערוריה.

5. כדאי לדבר איתי לפני שאתם טסים  - כי יש לי רשימת המלצות למסעדות הורסת. למשל, Rice to Riches  ברחוב ספרינג 37 שמגישים בה את הפודינג אורז הכי טעים שאכלתם אבר, וממש ממול יש את הפיצות ההורסות של Lombardi's).

ועוד המלצה בקטנה

לפני חודשיים בערך, אלכס קיבלה מסבתא נחמה מתנה שהיא קנתה בדוכן בקניון וייצמן בת"א (זה שצמוד לבית החולים איכילוב). זה היה דיסק של חצי שעה שבו שמה של אלכס מוזכר בכל שיר. החברה שמייצרת את זה נקראת "דיסקידס". נותנים להם את השם של הילד, והם משרבבים אותו לשירים. אני חייבת להודות שממש לא התלהבתי. להיפך, חשבתי שזו מסחטת כסף ושזה סתם.

 

עברו כמה ימים עד שהכנסתי את הדיסק למערכת, ואני מודה שנשביתי. "כן אלכס, לא אלכס", זה בכלל לא משנה. השירים מקסימים. המילים פשוטות, הלחנים קליטים וזה נעים לאוזן ולא מעצבן, גם כששומעים בפעם האלף. אז עשינו לנו מן טקס כזה שבכל בוקר כשהיא מתעוררת, אנחנו שמים לה את דיסק והיא כולה קורנת וצוהלת מאושר.

 

מזל. פשוט מזל שלקחנו איתנו את הדיסק לחו"ל. כי בהתקפי הבכי הקשים, אלה שהשתלטו על כולה ולא אפשרו לחדור אליה, היינו שמים לה את הדיסק (שתיים בלילה, ארבע לפנות בוקר) ואני נשבעת שזה היה הדבר היחיד שהצליח לחדור את מחסום הסבל, שגרם לה לעבור לרגע מצרחות לחיוך, או לפחות למנוחה של האזנה. זו היתה הצלה.

 

ניסיתי להיכנס לאתר שלהם וכתוב שהוא בשיפוצים וגם הטלפונים שלהם מנותקים. אז אין לי מושג אם הם פשטו רגל ופרשו לעסקי הפלאפל או שהם עדיין עומדים עם דוכן בקניון.

 

בכל אופן, תודה ענקית ליוצרים ולסבתא נחמה.

 

Michalyanai2@gmail.com