השבוע שמעתי שהשרה לימור לבנת קובלת על כך שהטיפול בנושא הדרת נשים רופס ואיטי. קורה לי לפעמים שאני מסכימה בלב שלם עם לימור לבנת. זה לא קורה הרבה, אבל השבוע רוויתי ממנה נחת על ההתבטאויות הפמיניסטיות, הטון התקיף והנחוש והאומץ לבקר פעילות (או חוסר פעילות) של הממשלה\מפלגה\ממסד שעליו היא נמנית.

אבל הנחת לא שרדה הרבה זמן, כשבמהרה דאגה שרת התרבות לקלקל את הרושם החיובי שהותירה עם התבטאויות מכוערות לאחר טקס האוסקר, כשקראה ליוצרים דוקומנטריים לצנזר את עצמם. בקיצור, לבנת התנדבה לתת עצה טובה לכל מי שמתכנן להגיש את הפרויקט שלו לקרן ציבורית (ונדמה לי שמדובר במאה אחוז מהיוצרים בארץ), ויחד עם הטיפ השימושי לחיים שמעו האוזניים הרגישות שלי גם נימה של איום בשלוש הנקודות שבסוף דבריה.

אני יודעת לזהות נימה של איומים כשאני שומעת אותה

שיטת העצה הטובה מוכרת לי היטב. לא עשיתי סרט על פלסטינים, על מחסומים או על "המצב". עשיתי סרט על אוזלת ידו של השלטון להגן את ילדים. עשיתי סרט על התעללות מינית. עשיתי סרט שמראה איך המערכת המשפטית מתעלמת מהצדק ורומסת את החלשים. עשיתי סרט על המשפחה שלי.

טיפ שימושי מהול בנימה מאיימת. לימור לבנת

הסרט שלי 'כביסה מלוכלכת' מומן על ידי קרנות ממשלתיות. אולי העובדה שדיברתי על פדופיליה גם מביכה את המדינה? אולי הייתי צריכה לצנזר את עצמי? להתחבא בפינה חשוכה ולשתוק? אלו בדיוק העצות שקיבלתי מהמשפחה שלי. "עדיף לך..." רמזו לי. "כדאי לך..." אמרו לי. "למה שלא פשוט..." ייעצו לי. כך שאני יודעת היטב מה זו השתקה ומה זו נימה של איומים כשאני שומעת אחת. שמעתי "עצות טובות" במהלך חמש עשרה השנים האחרונות ועדיין עשיתי סרט ואני גאה בו מאוד.

אילו הייתי מקשיבה לבעלי האינטרסים ומצנזרת את עצמי הייתי מפגינה נאמנות לצד הלא נכון. וזה מה שמרתיח אותי בדבריה של לימור לבנת. יש שכונות שבהן כבוד השרה לא יכולה להסתובב כשהיא לבושה במכנסיים בלי לחטוף מטר של אבנים וקללות. אם לימור לבנת רוצה לשיר את ההמנון הלאומי במיקרופון באירוע ממשלתי כסימן לאהבה שלה את המדינה הזו יקפצו עליה כל הנשמות הטובות וייעצו לה להתחשב. לא להביך, לא לערער. לשתוק. לא לאלץ אנשים להגיב.

כועסת כשמשתיקים אותה, אבל אין לה בעיה להשתיק אחרים

האם לימור לבנת מוכנה לשבת באחורי האוטובוס? האם היא מוכנה לעבור למדרכה השנייה - זו שרחוקה מבית הכנסת? היא מתרעמת כי זה נוגע לה. פוגע בה כי היא אישה. היא התבטאה בחריפות נגד החלטות שלא להעלות נשים שרות לבמה באירועים ממשלתיים ואמרה בוועדה לקידום מעמד האישה כי "הדבר הזה סותר את עקרונות הדמוקרטיה".

אז לימור לבנת מתרעמת כשמשתיקים אותה כאישה אבל אין לה שום בעיה להשתיק קבוצות אחרות שבהן היא לא נכללת. היא כנראה לא יודעת מה זו דמוקרטיה. לכן אין לה סיבה שלא להניח יד כבדה על כתפינו להראות לנו את השאלטר שאותו היא מחזיקה בתור שרת התרבות ולתת לכולנו, היוצרים הדוקומנטריים, עצה טובה וחברית שכולנו מבינים מה משמעותה.

ובכן, גברת לבנת, תרשי לי לתת לך עצה טובה בחזרה: לא כדאי לך להתבלבל בין רחוב אחד ברמת החייל לבין רומניה בתקופת צ'אושסקו, ולא כדאי לך לייעץ לי לשתוק כי זה לא עבד לכל מי שעשה את זה לפנייך. זה רק עלה לי על העצבים.

גילוי נאות: הסרט הבא שאני עובדת עליו הוא על ריקודים סלוניים ויציג את ישראל כמעצמת תרבות אלגנטית וזרועת נצנצים. אני מצפה למימון נדיב מהממשלה עקב כך. תודה מראש.