הבחירות עמדו בסימן המחאה של 2011. השיח השתנה, הז'רגון הפך לחברתי, ביבי הוחלש, הרבנים הוצאו מחוץ לתמונה (לפחות בציונות הדתית), המועמדים והמועמדות צעירים וצעירות, נדבקים טוב יותר לאסוציאציה של אוהלים ברוטשילד. אבל קרו עוד כמה דברים בדרך, שרוב האוכלוסייה לא לוקחת בחשבון. הדבר המרכזי הוא שבחסות סיסמאות המחאה - שום דבר שהיה אמור לקרות לא קרה.

כבר באוגוסט 2011 כתבתי את דעתי על המחאה: מחאת הגבר הלבן. היו לו משת"פים, בין אם מזרחים ובין אם נשים מכל העדות, חלקם/ן שיתפו פעולה כי זה הועיל להם, חלקם/ן מתוך בלבול (אופייני לנשים) בין ה-Wishful Thinking  לבין המציאות, אולם ליבת המחאה הייתה שימור פריבילגיות מעמדיות, שנראו לרגע כאילו היו בסכנה. ברגע שכח הקנייה של מעמד הביניים נשמר, דעכה המחאה. אני אשכנזייה בת מעמד הביניים, גרה בדירה משלי ומעניקה לילדיי חינוך מעבר למה שמעניקה להם המדינה.

עוד ב-Onlife:

המחאה עסקה רק במעמד הביניים

אבל להיות בעלי פריבילגיות, זו זכות שחובות לצידה, ואחת היא היכולת לדאוג לכך שגם לאחרים תהיינה פריבילגיות בסיסיות דומות, או למעשה – שקורת גג, תעסוקה, מזון, חינוך ורפואה תהפוך לנורמה רחבה ותאפשר לכולם ולכולן את החיים בכבוד, משוחררים מעוני ועם סיכוי לניוד סוציואקונומי כלפי מעלה. בפועל – המחאה עסקה בזכויות המדור והתעסוקה של בני מעמד הביניים ממרכז הארץ בלבד. לפי ספרו של אשר שכטר על המחאה, רבים מפעילי הפריפריה הבינו זאת כבר במהלכה ונטשו את הספינה.

תמצית אי השוויון, היא התייחסות המתעלמת מנקודות מוצא שונות ולא שוות. כלומר – גם אם תהיינה לציבור עוד נקודות הנחה בהטבות לדיור, עדיין הנגישות לדיור תהיה של מי שבידם הסכום הראשוני להפקדה כדי לקבל משכנתא. כלומר – בעיקר גברים וקצת פחות נשים (רובן נשואות) ממעמד הביניים ומעלה.

המחאה לא לקחה בחשבון את הנשים

המחאה לא כללה תכנים מגדריים, והתייחסות לאי השוויון בין נשים לגברים. 52% מהציבור, שהן רוב מופלה כלכלית, תעסוקתית וחברתית, זכו להתעלמות, כאילו נקודת המוצא של נשים זהה לזו של גברים. היא לא.

נשים מרוויחות 65% מגברים, 50% מאתנו עובדות בחלקי משרה ו- 70% במקצועות השירותים, נתונות לאלימות. אחת משלוש הותקפה מינית, כולן הוטרדו מינית, ורוב העניים בישראל הם נשים גרושות וילדיהן.

שיעור ניכר של נשים יכולות רק לחלום על אוהל ברוטשילד שרשום על שמן בטאבו, ועל דירה אין מה לדבר. השיח הכאילו-שוויוני הבליע בתוכו את דפוסי אי השוויון המאוד פטריארכליים, ובפועל - המאבק החברתי מנציח ומשמר יחסי כוחות מגדריים קיימים. לא הרשים אותי במיוחד שנשים השתתפו במאבק הזה – מאז ומעולם קל היה לשכנע אותנו לסייע למאמצים, ובסוף להשאיר אותנו מאחור. והפריפריה? והערבים? והלא יהודים? וכיבושו של עם זר והחזקתו במשטר טרור כלכלי ובעוני? והחרדים?

הממשלה החדשה: מועדון שאנחנו לא חברות בו

והשבוע, אחרי מו"מ אגרסיבי של גברים לבנים (ביבי, בנט, לפיד) עם גברים לבנים (ביבי, בנט, לפיד) על עתיד האוכלוסייה של מדינת ישראל, כוננה ממשלה חדשה. 21 שרים, מתוכם 4 שרות (19%), 3 מזרחים (14%), אפס מיעוטים. יותר טוב מלפני עשור, הרבה יותר גרוע מהעולם המערבי. הייצוג הוא המהות: הוא משקף את הילך הרוחות ואת חוקי המועדון שאנחנו לא חברות בו, של "חבר מביא חבר". התמונה הסמלית של הממשלה ה- 33, מראה שהמחאה החברתית הצליחה לשמר את זכויות הגבר הלבן.

הממשלה היא נאו ליברלית, לפי תפיסתה, ניתן להגיע לחופש ולקידמה באמצעות רפורמות בשיטה הקיימת, מבלי להתריס או להציע לה חלופות. אחוז אחד בלבד מההון העולמי נמצא בידיים של נשים, ויש לנו ממשלה שתדאג שכך יישאר המצב. מי שבתחתית ההגמוניה - זנב לאריות – יוכל להשתדרג. השועלים יישארו שועלים.

בין דיבורים על תפילה לפני מבחנים (פירון), 12 שעות עבודה ביום (בנט), המשך הבנייה בהתנחלויות (ליברמן), חוק הלאום היהודי או הצגתן בהתאמה של נשות הכותל הנאבקות על זכות היסוד האנושית שלהן לתפילת נשים כעברייניות (לביא), עובר חוט השני של אותה גברת בשינוי אדרת.אבל אין לי כוונה לדכדך אתכן. יש שבבי תקווה: לבני במשרד משפטים, גרמן במשרד הבריאות, וכמובן – אופוזיציה דעתנית ועוצמתית. מה שנותר לנו האקטיביסטיות לעשות, זה לעלות לכנסת בגישה של הישג אחד ליום – בריתות נקודתיות לקידום השוויון.