יום האישה הבינלאומי חלף מעלינו באוושה קלה, ח"כ מרב מיכאלי השחיזה ציפורניה מעל בימת הכנסת, ועופרה חזה הפציעה שוב לרגע בתחנות הרדיו. עכשיו, כאשר עולם כמנהגו הפטריאכלי חוזר לנהוג, אני רוצה לשוב ולעלות זעקה היוצאת ממעמקי נפשי הגברית (יחסית): אחיותיי הנשים (ברוח התקופה, אתן יודעות), המאבק הפמיניסטי הוא לא (רק) שלכן!

 

עוד ב Onlife:

 

ברור לכולנו שגבר חי כדי לעבוד ואישה חיה כדי לגדל ילדים

אני אסביר: לצורך הענין, נניח לרגע שהחלק הרחב והמהותי ביותר בחזון הפמיניסטי מדבר על שוויון תעסוקתי. אני מניח שאקים עלי כאן לא מעט לוחמות אמיצות, ואני לא ממעיט מערך המאבק באלימות מינית, אבל איכשהו הנושא הזה הצליח לעלות על השולחן, לייצר פה ושם אייטם חדשותי, להפוך להיות סוג של כתם. לעומת זאת, אף אחד לא יכתוב על זוג בורגני ממרכז הארץ, שבו הגבר עובד לפחות 12 שעות ביום, והאישה נושאת את מלוא עול אחזקת הבית וגידול הילדים. אין כאן שום סיפור. אפילו ח"כ מיכאלי נזקקת לעזרת הסטטיסטיקה כדי להעלות את הנושא למודעות (כך וכך נשים עובדות כך וכך שעות, ומרוויחות בממוצע רק כך וכך כסף).

 

רק כשמסכמים לנו את הענין במספרים גדולים, אנחנו עשויים לזהות את העוול. שכן אי השוויון הזה הוא הדבר הכי פרוזאי בסביבה. צפוי יותר מזריחת השמש והפקקים באיילון בחמישי אחה"צ. ברור שהגבר חי כדי לעבוד. ברור שהאישה חיה כדי לגדל את הילדים.

 

על כן, אני מבקש להתמקד בפן הזה של המאבק הפמיניסטי. וכאן, חברות ו-כן כן-חברים, כאן הזעקה היא ממש לא בסופרן. כאן אתן חייבות לפנות מקום, ואתם חייבים להצטרף בטנור, בריטון ובס, ולזעוק בכל כוחכם. כי אנחנו, הגברים, קורבנות של החברה השוביניסטית שבה אנחנו חיים ממש כמוכן, הנשים. לפעמים נדמה לי שאפילו יותר.

 

ברור שגבר חי בשביל לעבוד (צילום אילוסטרציה)

 

או שתתחיל לעבוד או שתהיה כלומניק

הבה נשווה לרגע בין מסלול התבגרותו של גבר ישראלי, לעומת המסלול המקביל שעוברת אחותו (נניח). אם כן, החל מיום השחרור, עם יציאתו משער הבקו"ם, מתחיל השעון לתקתק. החוקים הבלתי כתובים של החברה הישראלית מותירים לו כ- 8 עד 16 חודשים לטייל במזרח או בדרום אמריקה, ואפילו מדרבנים אותו לפרוק כל עול, לטעום כל פטריה ולעשות דברים שהשתיקה יפה להם, כדי שיוכל בעתיד לספר אותם בלחש לחבריו בכל פעם שירגיש שחייו מתרוקנים מתוכן.

 

אבל עוד חזון למועד. עכשיו הוא חזר מחו"ל, ומיד (למעשה, את ההרשמה ביצעה בשבילו אימא בעודו מנתר ב - Full Moon בקו סמוי) הוא אמור להדביק את ישבנו לספסל הלימודים, ולהתחיל להשחיז את התואר. כאן לא מדובר, חלילה, בלימודים לצורך העמקה והתפתחות עצמית, אלא משהו שמוליך למקצוע מוכר, ברור ובעל יכולת פירנוס מוכחת. טוב, לא חייבים רק משפטים או מנהל עסקים. בהיותנו חברה פלורליסטית ומתקדמת, אנחנו בהחלט מאפשרים לבנינו ללמוד גם שיווק, פרסום ומדעי המחשב. שיפתחו קצת את הראש, למה לא?

 

התחנה הבאה מגיעה בסביבות גיל 27 או 28 לכל היותר. אוקיי, נהנית בלימודים? יופי. עכשיו מספיק. בנקודה הזו אתה כבר אמור לשבת במשרד כלשהו מול מסך, ולהתחיל את דרכך האינסופית בסולם הדרגות של המקצוע שלך. קח את הזמן. באמת שאין לאן למהר. אבל דיר בלאק אתה מגיע לגיל 35 בלי איזה פלאטקה קטנה על הקיוביקל שלך, עם ראשי תיבות כלשהן לפני השם שלך. בשלב הזה אתה כבר אמור, במקביל, גם להביא הביתה בכל חודש תלוש שמחזיק לפחות 4 נפשות. לא כולל אותך, כמובן. אתה ממילא לא מגיע הביתה. תאכל במשרד.

 

את כל זה אתה, כמובן, ממש לא חייב לעשות. תמיד עומדת לפניך האופציה לעמוד למשפט שדה מהיר, ולקבל את אות הכלומניק הישראלי המצוי. שזה כמו המצליחן הישראלי המצוי - רק להיפך.

 

ממילא לא תגיע הביתה בערב (צילום אילוסטרציה)

 

עדיין מחפשת את עצמה

נשוב לאחותו של פלוני זה. פלונית החביבה סיימה זה עתה את שירותה הצבאי, והיא חושבת להצטרף לכמה חברות שנוסעות למזרח. אבל השנה זה כבר לא מסתדר לפני המונסונים, אז בינתיים היא קצת ממלצרת. כך חולפות להן שנתיים, אז פלונית נוסעת סופסוף לנמיביה, אבל אחרי חצי שנה שם היא מרגישה געגועים ללאטה, אז היא עוברת לניו יורק, ומנסה את כוחה בציור פורטרטים.

 

בינתיים, העשור השלישי לחייה עומד להסתיים, ופלונית חשה שהגיע הזמן להתפקס. אז היא חוזרת ארצה, ומתחילה תואר בפילוסופיה של המזרח. אבל אחרי הסמסטר הראשון היא מבינה שזה לא זה, אז היא עוברת לתולדות האמנות, ומסיימת בסופו של דבר תואר בספרות יהודית. בנקודה זו, חייה הזוגיים מתחילים להתכוון לעבר משפחה, אבל פני כן היא חשה צורך לרכוש מקצוע. פלונית לוקחת קורס מזורז בקופירייטינג, ובזכות כישוריה וחריפותה מתקבלת מיד למשרד פרסום גדול, והקריירה שלה ממריאה. אבל אחרי שנתיים היא חשה שזה גם לא הייעוד שלה. היא פורשת מהפרסום, ולוקחת לה פסק זמן, לחשוב.

 

כשנפגשת פלונית עם אחיה לבירה, היא מספרת לו על חייה הסבוכים. הוא מביט בה בעיניים משתאות, ומרשה לעצמו לרגע, באמת רק לרגע, לפנטז על האופציה של לרדת מהרכבת הדוהרת של חייו, ולקחת פסק זמן כדי לחשוב. אבל אז הסלולרי שלו מצלצל.

כל יצור אנושי צריך להתפרנס וגם לגדל את ילדיו

עד כה, גברים שתמכו במאבק הפמיניסטי עשו זאת מטעמים של הזדהות עם הזולת. וזה יפה ומוערך בעיני, אבל זאת החמצה של העיקר: העוול המרושע שאנחנו עושים לעצמנו, בשם הפרדיגמות המגדריות, מאמלל גם אותנו, הגברים.

 

מי יתן ומי תתן, והבנות יפנו לנו מקום, והבנים יצטרפו בהמוניהם, ונכתוב וננאם ונשיר ונצייר את המסר הפשוט הזה: די לאפליה על רקע מגדרי! כל יצור אנוש יכול וצריך לפרנס את עצמו, וכל יצור אנוש יכול וצריך לגדל את צאצאיו, לבשל את מזונו, וגם לחיות את חייו בקצב שלו, לחפש כיוון, לבדוק אופציות.ונאמר אמן.