למה ילדים מצחקקים בזמן הצפירה? לילדים אין מנגנוני התגוננות שהמבוגרים פיתחו, והם לא משקיעים אנרגיה בהתמודדות ובהסתגלות לנושאים רחוקים ובלתי נתפשים כמו מוות. התבוננות קצרה בילדים משחקים, הורגים בשמחה אויבים שמיד שבים לחיים, מוכיחה כמה תפישתם את המוות לא מציאותית.

 

עוד ב-Onlife:

 

עבור ילדים, מוות הוא מושג רחוק, גם אם ראו ציפור מתה או חתול נדרס, וגם אם קיבלו הסברים מההורים. כשמדובר במוות אישי של אדם מוכר שנעלם מחייהם, הסיפורים של המבוגרים הקרובים להם מטשטשים עוד יותר את מושג ה"מוות" שגם כך אינו ניתן להבנה. המיתוסים ש"עכשיו הוא שומר עליך ממעלה", או "סבתא עדיין אוהבת אותך, היא במקום טוב יותר" לא מעודדים תפישה מציאותית של המוות.

 

 

המיתוסים עוזרים למבוגרים להתגונן

האמירות משמשות את המבוגר המתגונן מפני יגון של ילד קטן מול עובדת האובדן של אדם אהוב, כשהמבוגר עצמו מתקשה להשלים עם אותו מוות. המיתוסים מסייעים לפתח בילד מנגנוני התגוננות רק על ידי כך שהוא ימשיך לספר לעצמו ולילדיו את אותן מנטרות חסרות בסיס, כשיהיה לו קשה במפגשים עם המוות.

 

כשמדובר במוות של אנשים לא ידועים, חסרי שם וחסרי דמות, הילד כלל לא יכול להתחבר לסיפור. הוא לא ישב ליד הגבול או בשדה הקרב, הוא לא היה במחנה ריכוז, והוא לא יכול לדמיין ולקלוט את גודל הזוועה.

 

לכך נוסף  עוד גורם מבלבל. התגובה של ילדים ששומעים סיפורי זוועה היא פחד: "מה אם זה יקרה גם לי?" "מה אם יש אנשים רעים שרוצים במותי?". החברה וההורים עושים הכול להרגיע את הפחדים: "בארץ אין נאצים", "כשאתה תהיה בן 18 כבר יהיה שלום". מפגן ההרגעה הזה הוא שוב משולל בסיס מציאותי.

 

התגובה הטבעית: פחד ולא עצב

התגובה הטבעית היא לפחד מול סכנות, תגובה בריאה שנובעת ממנגנוני הישרדות, לא להתעצב. לעומת זאת, התגובה שנדרשת מן הילדים שלנו היא להתעצב (על מוות שאינם יכולים להבין או להכיל), אבל לא לפחד.  לכן, כשילדים מצחקקים בזמן הצפירה, אנחנו מפרשים את תגובתם כחוסר כבוד ולא כתגובת פחד ומבוכה, למרות שצחוק הוא פעמים רבות ביטוי לפחד ש"אסור" להביעו, לפחד שהיה נתון לדיכוי.

 

רוב הילדים לא שותפים לרגשות הקשים שלנו בימי זיכרון, ובאופן טבעי מסרבים להכיר בגודל האסון.  כבר למחרת ימי הזיכרון, המבוגרים שוב עסוקים בהרגעת הפחדים שסיפורי הזוועה עוררו, באמצעות מיתוסים. ה"טוב למות בעד ארצנו" עדיין מהדהד בין כתלי ביה"ס, לצד מיתוסי גבורה והקרבה עצמית נוספים.

 

אם אפשר לשכנע ילד שטוב למות?

האם יש ילד בריא שיכול להאמין שבאמת טוב למות בעד משהו? האם אפשר לתת אמון במבוגרים שאומרים משהו כל כך מגוחך? בעולם מוזר שבו הפחד הטבעי נאסר על הילד, ואילו העצב המלאכותי על זרים נכפה עליו, לא מפתיע שקשה להשיג מילדים שיתופי פעולה בנושא הזיכרון הקולקטיבי (שהוא עדיין לא הזיכרון שלהם).

 

אחד מהעקרונות החשובים בפסיכולוגיה הוא לא להכתיב לאדם מה להרגיש, ומי שמנסה להכתיב לזולתו רגשות מזיק להתפתחות הרגשית ע"י דיכוי רגשות טבעיים למען רגשות מאולצים. מי שחווה אילוץ רגשי מתמשך, מאבד קשר בין עולמו הפנימי להתבטאויותיו החיצוניות, ועסוק ביצירת "אני מזויף".

 

מטפלים מרבים לעסוק בשחרור הפרט מן ה"אני המזויף" לטובת האני האותנטי. מצב זה לא היה נגרם ללא אילוצים רגשיים מצד המשפחה ומערכת החינוך. לכן רצוי להימנע מכל דרישה שילד לא יפחד אך ירגיש עצב.

 

הילד מפחד? הסבירו לו שיש מי שייגן עליו

יש להבדיל בין רגשות לכללי התנהגות. ילד שמביע פחד זקוק ללגיטימציה לרגשות, וגם לידע על המנגנונים שיגנו עליו מפני סכנות. ילד שחש עצב זקוק למקום שבו יוכל להביע אותו ללא צנזורות. שני הרגשות האלה קיימים בילדים ובמבוגרים לצד קשת גדולה של רגשות נוספים, וצריך מאד להיזהר שלא לעוות אותם.

 

לעומת זאת, בכל חברה קיימים כללי התנהגות. ילדים לומדים מגיל מסוים לא לקלל, לא להסתובב עירומים ולא להרוס רכוש של הזולת, תחת הכותרת "התנהגות מכבדת". אותם כללים חשובים גם בימי הזיכרון. חשוב לענות לילדים על שאלות לפי הבנתם, מבלי לספר להם סיפורי זוועה טרם זמן. לא לשקר, מאחר שהסתגלות למציאות מחייבת חשיפה הדרגתית אליה, אך גם לא להציף את כל העובדות בפני ילדים לא בשלים.

 

למה הילדים מצחקקים בזמן הצפירה?

תגובת הילדים תהיה תגובה טבעית:  ילדים יפחדו, יתעצבו, ישמחו ויצחקו ברגעים שונים של היום. צחקוקים בזמן עמידה בטקס יכולים להיות תוצאה של משהו משעשע בסביבה המידית של הילד, או תגובה מתגוננת של הכחשת האירועים הקשים ושל מבוכה בשל אי יכולת להגיב אליהם

 

כל התייחסות מעליבה או מענישה לתגובות אלו תגרום לילד להסתיר את עצמו ולהציג "מסכה". לעומת זאת, חשוב ללמד ילדים לעמוד כשעם שלם עומד בצפירה, ולשתוק עד כמה שהם יכולים. חשוב להכין אותם בכנות ובישירות, במסגרות החינוכיות ובביתם, לכך שכל רגש הוא לגיטימי, אך אינו עומד בסתירה לכללי ההתנהגות.

 

הם אינם חייבים להיות עצובים. מותר להם לפחד, לשחק ולהתנהג באופן טבעי ואמיתי. אבל החברה מצפה מהם שיכבדו את כללי ההתנהגות. הסבר מתאים לילדים יהא: "הסיבה לכך היא שאנחנו מכבדים את מי שעצוב, ואיבד אנשים שחשובים לו. לאנשים אלה יש משמעות עבורנו, כי יש לכולנו  מכנה משותף איתם. אנחנו חשים שייכות עם בני אדם, ובני עמנו (קבוצת השייכות שלנו), ולכן אובדן שלהם הוא גם אובדן שלנו.

 

ההתרחשויות שהביאו ליום השואה ויום הזיכרון, הם הסיפור שלנו, גם אם לא כולנו עברנו אותו על בשרנו. את השייכות הזו אנחנו מפגינים עבור הקורבנות ומשפחותיהם ועבור עצמנו, כשאנחנו מפנים יום על מנת להיות שותפים לזיכרון ולטקסים שאינם בשגרת חיינו. מאותה סיבה, כל המדינה מתרכזת בזיכרון ועוצרת את מנהגיה".

 

כל אמירה ברורה על התנהגות רצויה ולא על רגש, מבטאת את הזכות של כל אדם בחברה חופשית לבטא רגשות ללא כפיה, אך גם  מחנכת בהדרגתיות ההולמת את גיל הילדים, לסוציאליזציה. ברור שילדים בגילים מסוימים יתקשו לעמוד בכללי ההתנהגות האלה כמו בכל כללי התנהגות אחרים שמוטלים עליהם, אך לבסוף, מתוך קבלה והבנה, הם ייטיבו להסתגל אליהם, יאמצו אותם וגם ינחילו אותם, בבוא היום, לילדיהם.