אחרי הרבה שנים בהן הצטברו בשק החיים שלי חוויות, אירועים וטלטלות, התחלתי להתרגל, וכבר הייתה בי תחושה שהדברים מתייצבים. באחד הימים אמרתי לבעלי ש"יותר גרוע לא יכול להיות". והוא לחש: "יכול להיות". באותו הרגע, הבנתי, שכדאי להגיד תודה על מי שנשאר, על מי שבריא ועל מה שיש.

 

עוד ב-Onlife:

 

אני זוכרת את הרגע בגיל 16, בו אמי בישרה לי שהיא חולה בסרטן. נערה צעירה שצריכה להתמודד עם הפחד שיקרה משהו לאמא שלה. אמא נלחמה במחלה, ואני התאמתי את השירות הצבאי לכך, וכקצינה שירתתי קרוב לבית, כדי לעזור לאמא. ואז היא החלימה, ולתקופה הרגשנו שאפשר לחזור לשגרה. אבל כשהספקתי להתבגר רק קצת, המחלה שוב חזרה. אחרי 5 שנים שוב נאבקנו. הפעם כבר ידענו מה התהליך, וזה יותר קשה.

 

הפיגוע בחיפה מחק לנו חצי משפחה

הגוף שלה כבר היה עייף מהמאבקים ושוב אותה התמודדות אבל קשה יותר, בתי חולים, טיפולים ופחדים. ושוב אמא נצחה, ובאו כמה שנים שקטות, עד שאבא חלה. אבל אצל אבא המחלה היתה "בארון". הוא לא דיבר, והיינו צריכים לתמוך בו ברגישות, כי לכאורה לא ידענו. התרגלנו לעובדה שאבא חולה ובינתיים החיים המשיכו, התחתנו, סיימנו תואר ראשון והתחלתי את התואר השני.הגיע לעולם בננו הבכור, עמר.

 

חודשיים אחרי שהתרגלנו לקונספט של ההורות, שכבר אי אפשר לצאת מהבית בלי לארוז את חצי בית, קרה האסון: הפיגוע הרצחני בפסח, במסעדת "מצה" מחק לנו חצי משפחה. דוד שלי עם שני ילדיו נרצחו ונשארה רק כרמית. סבתא, אמא של אמא היתה צריכה לשמוע מאיתנו את הבשורה.  היא לא הבינה את זה ששלושתם הלכו: בישרנו לה באותו ערב שאביאל איננו, אבל היא לא הבינה שאיתו נהרגו גם שני נכדיה האהובים.

 

 

ואז תפס אותי חיידק אלים

קשה לתאר איך מכילים את האסון, איך מתמודדים עם האובדן. איך שומרים על אלו שנשארו, איך בוחרים בחיים. אבל החיים חזקים, ובחרנו להירתם במסע ההנצחה. טיפלתי עוד 3 שנים בסבתא, שהלכה לעולמה שלוש שנים אחרי האסון, סיימתי את לימודי לתואר שני בטכניון, ילדתי את בני השני (אורי) והתחלתי לעבוד באינטל. ואז, כאילו החיים לא מרפים. בעודי מחזיקה עובר ברחמי, תפס אותי חיידק אלים.

 

אושפזתי בטיפול נמרץ, והפעם המלחמה על החיים הייתה שלי. בזכות משפחתי וחבריי, והצוות הרפואי, ניצחנו, ושבתי לחיק משפחתי. החלמתי, התחזקתי, חזרתי לשגרה. אחרי יותר משנה, נולד איתי.

 

התאהבתי בשגרה. בימים הרגועים, שכולם בריאים. התאהבתי בימים האלו שצריך לארגן את הילדים לגן ולבתי ספר, שצריך להכין כריכים, ובערב לארגן למקלחות. נהיה כל כך כיף לקבל כל בוקר את השגרה.

 

לפני שנה הגיעה המכה האחרונה

אבא חלה, ובין יום הפך לחולה שתלוי בסביבתו. שבועות ישנתי איתו בביה"ח. היינו איתו 24 שעות. כשהוא חזר הביתה, גיששנו אחרי השגרה החדשה, והרגשתי שאני מתחילה להתעייף, שהכתפיים שלי, שהתחילו להעמיס על עצמן כבר בגיל 16, מתחילות להיות שפופות.

 

ואז, באמצע תקופה מורכבת (אבא חזר משיקום ותוכנן לו ניתוח מסוכן), שיתפה אותי חברה בתכנית שלה לצאת למסע מאגמה צ'אלנג'. עוד חברה הודיעה לי שחיי ישתנו אחרי המסע. בהתרסה חשבתי לעצמי: עם סיפור החיים שלי? מה יכול להשתנות?

 

(צילום: איה בן עזרי)

 

המסע היה עבורי כמו לידה

מסע מאגמה צ'אלנג' הוא כמו לידה השכל יודע להסביר מה יהיה, אבל בפועל, אין שום מנגנון שיודע לפרוט בפנינו איך תראה המשפחה אחרי כניסתו של בן משפחה חדש.        

 

מוכנה למסע שישנה את חייך?

אונלייף ומאגמה צ'אלנג' שולחות אותך למסע הנשים המאתגר שיתקיים השנה בפורטוגל.

רוצה להתכונן נפשית? קבלי את 10 ספרי המסע המרגשים והיפים ביותר שמצאנו.

לכתבה המלאה

 

 

כך גם המסע. לכאורה הכול ידוע מראש. נסיעה לחו"ל, נופים עוצרי נשימה, תרבות אחרת, שיחות נשים, הווי שנוצר במסע התמודדות עם קשיים פיזיים והתמודדות עם תנאים לא מוכרים.

 

 

 

 

 

 

 

 

כולנו כבר חווינו בצורה זו או אחרת טיול לחו"ל. אבל פשוט לא ניתן להבין מראש את עוצמות המסע. החוויה העוצמתית של המסע, לא ניתנת לחיזוי, וכשחוזרים קשה גם להסבירה במילים. המילים מקלקלות, מצמצמות את התחושות ומקטינות את האפקט.

 

צילום: איה בן עזרי

 

 

הורדתי את המגננות והמחסומים

במסע הזה בעיקר בחרתי: מה לספר ומה לא, במה לקחת חלק, איפה לשתף ואיפה לא. במסע הזה למדתי המון. רכשתי לי חברות אמת. שראו אותי בלי כל המגננות והמחסומים.

 

על פסגת הר הגעש, שקט מסביב. הדאגות נשארו רחוק. השלנו מעלינו את השגרה, את המחויבות והדאגות. נשארנו נטו, כל אחת עם עצמה. בלי אגו, בלי סטיגמות, בלי צביעות, הסרנו את השיפוטיות. במקום כל אלו, אספנו תמיכה, אהבה, שותפות וחברות.

 

חזרתי מהמסע אל אותה מציאות, למלא את תפקידי כאשה-אמא-בת-עובדת, על כל המשמעויות. אבל חזרתי אחרת, שלמה יותר, ומצד שני מפורקת לרסיסים. חזרתי עייפה, אבל מצד שני הייתי מלאת אנרגיות. המסע חיזק אותי ועזר לי. המסע הזה לימד אותי עוד דברים שאף קורס בטכניון לא היה מלמד אותי. למדתי שאני יכולה לבחור את התגובות שלי, אני יכולה לבחור מה אני רוצה לשתף, אני יכולה לבחור מה טוב לי.

 

אני כבר לא קורבן

המסע משנה את התחושות, מגדיל את מרחב הפתרונות, ומקל  על יכולת ההתמודדות. היום, אני לא קורבן, אני לא תוצר של מערכת.חזרתי מהמסע, ובתוכי סערה וגם שקט. המון שיחות עם עצמי, לילות רבים של חלומות על המסע ועל החיים.בגיל 40, למדתי בדרך נעימה ולא כואבת, איך להסיר שיפוטיות. איך אפשר לקבל את האחרת כמו שהיא.

 

המסע היה עוצמתי. הוא טלטל והציף חוויות, פתח אירועים וחתם תחושות. המסע הזה היה שלי. לא סיפרתי את סיפור חיי. פגשתי נשים עם סיפורים כואבים. הבנתי, שהסיפור שלי, הוא השלד שלי. השק שלי הוא לא גיבנת, הוא חלק מחיי. עם כל הצער, השכול והכאב. למדתי במסע לקבל את מה שהיה עד אז "שק החיים" במסע הזה הבנתי. כל פעם שפתחתי את השק כדי להוסיף לו עוד טלטלה. בעצם בניתי את עצמי.

 

צילום: איה בן עזרי

 

קשובה וחשופה, מחבקת ונתמכת

למדתי לאהוב את עצמי וקיבלתי בטחון. לא ניסיתי למכור רחמים, או לשכנע בהופעה חיצונית. הייתי חלק מאותה קבוצה מופלאה. הייתי קשובה וחשופה. הייתי מחבקת וגם נתמכת. הייתי אני. וזכיתי לכל כך הרבה.

 

המסע שלי התחיל עם מאגמה צ'אלנג' בארמניה. מדינה קסומה, עם נאיביות ותמימות שרובנו שכחנו מזמן. אבל העוצמות שהיו במסע, היו מנותקות מהגיאוגרפיה, הכוח, האנרגיות והדינמיקה שהיו שם. חצו כל יבשת וכל גיאוגרפיה. המסע היה בועה סגורה, שניתן היה להניח בכל מקום אחר. ואנו הנשים, מילאנו את החלל של אותה בועה.המסע התחיל שם. עם קבוצת נשים שבחרו לצאת לחוויה האחרת. והמשיך. ביחד וכל אחת לחוד. זו הזדמנות נהדרת להודות לכל אלו שהיו עבורי חלק משמעותי במסע, במהלכו, אחריו וגם לפניו.