פרשת עמנואל רוזן התחילה את חייה הנפיצים כאן, באון לייף, לפני שנה בדיוק. חשיפת הסיפור התגבשה בכנס תא העיתונאיות השני, בו השתתפו מעל ל-60 עיתונאיות מגופי התקשורת השונים בישראל: טלוויזיה, עיתונות, רדיו ואינטרנט.

 

עוד ב- Onlife:

 

הן התחלקו לקבוצות, ודיברו על שכר שווה ולא שווה, על הקושי להתקדם, על אופק מקצועי לא ברור או אפשרי, על שילוב אימהות וקריירה, על גאווה במקצוע וגם על תסכול ועל ידיים קשורות לעתים.

 

היו שמרוצות ממקום עבודתן, היו אחרות שקיטרו על המשכורות המצטמקות – אבל בנושא אחד היתה הסכמה מלאה שאיחדה את כולן: ההתמודדות עם הגברים בעולם התקשורת, וספציפית, עם הערות, התייחסות מזלזלת, הצעות מגונות, סחיטה מינית, הטרדות מיניות ואונס.

 

לכל אחת יש את העמנואל שלה

חלק סיפרו את הסיפור שלהן, חלק רק הגיבו ב"כן" או "נכון" או "ממש ככה", וחלק פשוט הנהנו. לא היתה אחת בחדר שפערה עיניים בתדהמה או תהתה על מה, לעזאזל, אנחנו מדברות. כי כולן עברו את זה לפחות פעם אחת, וכולן ראו את זה קורה כל הזמן, וכולן שמעו את הסיפורים והשמועות, וכולן היו מאוד מיואשות.

 

הרגע המתסכל ביותר באותו מפגש היה זה בו קלטתי שלידי יושבות עיתונאיות, צעירות ממני בחמש, עשר או חמש עשרה שנים, ולכולן יש את סיפור "עמנואל" שלהן, ואני אחת מאלה ששתקו ולא אמרו כלום במשך כל כך הרבה שנים.  

 

את מעללי עמנואל רוזן אני מכירה לצערי כבר 15 שנים. מאז שחברתי למערכת הוטרדה על ידו בנוה?ל הקבוע: הודעות, הצעות עדינות, הצעות יותר בוטות, חיבוק חזק מדי שלא הוזמן בכלל ושליחת ידיים בלתי מבוקרת במעלית. היא התנגדה בכל אחד מהשלבים, אם מישהו מכם תוהה תוך כדי קריאה.

 

קולגה אחרת שלי הוטרדה על ידו במשך יותר משבועיים בהודעות, בהצעות לדרינק לילי, בהבטחות על סידור עבודה באחת התכניות בהן עבד. לא עזרו סירוביה הברורים, התעלמותה הבולטת והעובדה שהחתונה שלה התקיימה ממש באותם ימים - עובדה שהיתה ידועה לו.

 

ותוך כדי שהנשים סביבי מספרות על העמנואלים בחייהן המקצועיים, מצאתי את עצמי מצטערת עד עמקי נשמתי ששתקתי ולא עשיתי כלום במשך כל כך הרבה שנים. ולא רק אני אשמה. כל מי שהכיר וידע וראה ושמע ונכח – היה צריך לעשות משהו. זו חוכמה עלובה, אגב, להאשים את הנפגעות עצמן באי-עשייה או אי-התלוננות. הן האחרונות שצריך לבוא אליהן בטענות. אנחנו - חברותיי וחבריי למקצוע, ששמירה על הדמוקרטיה, חשיפת עוולות ואי צדק ודיווח עובדתי ובדוק הם נר לרגלנו – אנחנו אלה שידענו ושתקנו – ואנחנו האשמים. כי אם היינו קמים ועושים – היינו חוסכים מכל כך הרבה נשים את החוויה המזעזעת והמשפילה הזו.

 

אין ברירה, אסור לשתוק יותר

יומיים אחרי הכנס הבנו שצריך להוציא את הרפש הזה החוצה. הדס שטייף, כתבת הפלילים של גל"צ, פעילה בתא מיום היווסדו ובעלת טור קבוע באון לייף – שלחה אליי את הטור הזה. כותרתו היתה "הגיע הזמן להפסיק לשתוק".

 

כשקראתי אותו, הבנתי כמה דברים:

1. הוא חייב להתפרסם.

2. הוא חייב להתפרסם כבר 15 שנים.

3. הוא חייב להתפרסם כמו שהוא. בלי לעדן או לסגנן או ליפות את מה ששמענו מהעיתונאיות.

4. זאת חבית נפץ שמרגע שהיא תידלק, אי אפשר לדעת עד לאן הריקושטים יגיעו.

 

הטור פורסם ותוך דקות ספורות הוא שרף את הרשת. הדיווחים, הציטוטים, הראיונות בערוצי התקשורת השונים עשו את פעולתם – ושעות אחרי הפרסום התחילו לזרום עדויות רבות של עיתונאיות רבות. חלקן להדס שטייף, וחלקן למערכת און לייף.

עמנואל רוזן, נציין להגנתו הקטנה, לא היה השם היחידי שהופיע בעדויות.

 

עיתונאיות בכירות, מנוסות וותיקות, לצד נשים שהצטרפו לתעשייה רק בשנים האחרונות יחד עם נשים שעזבו את התקשורת בשנים האחרונות - כולן ידעו לספר לפחות סיפור אחד כזה. על בוס שהטריד, על עורך בכיר שהבטיח הבטחות "אם רק תעשי לי טוב", על מפיק שלא הפסיק להעיר הערות מיניות גסות למרות שהתבקש להפסיק, ועל החבר'ה במערכת שהיו הרבה יותר מעוניינים בביצועיה המיניים של עיתונאית מסוימת בערב שלפני - מאשר בכתבה שהיא עומדת לפרסם במוסף הקרוב.

 

המלחמה הזאת היא בשביל כולכן וכולכם

בשנה האחרונה, מאז שהדלקנו את חבית הנפץ, המשכנו לעקוב, לפרסם את מה שיכולנו ולחכות לפיצוץ הגדול. העדויות נגד עמנואל רוזן ושמות נוספים המשיכו להצטבר, וידענו שבסופו של דבר לא תהיה ברירה. כי להמשיך לשתוק כבר לא היתה אופציה קיימת.  

 

ביום רביעי האחרון פרסמנו את טורה של הדס שטייף שקרא לנשים בתקשורת לבוא ולתת עדות על הטרדות מיניות שעברו "על ידי עיתונאי בכיר בתקשורת". פרסום הקריאה הפומבית של תא העיתונאיות הוביל, בסופו של דבר, לפרסום שמו של עמנואל רוזן ב"הארץ". הישג גדול וחשוב מאתמול (יום שני), הוא החלטת המשטרה להתחיל בבדיקת הפרשה.

 

אל תטעו. זו לא מלחמה נגד עמנואל רוזן בעצמו. זו מלחמה, קודם כל, על יצירת סביבת עבודה נקייה מהטרדות מיניות – גם לנשים וגם לגברים. זה מאבק שמטרתו להפסיק את קשר השתיקה ארוך-השנים שקיים בתקשורת, לתת לנשים (וכן, גם לגברים) העובדים בתעשייה את הכוח לשנות ולא להסכים להתנהגות הבלתי ראויה והפלילית הזאת.

 

המלחמה הזו לא נוגעת אך ורק לעוסקים בתחום התקשורת, לאנשי הברנז'ה. המלחמה בהטרדות מיניות היא חלק מסדר היום והאג'נדה שלנו באון לייף, כבר שלוש שנים מאז הקמתנו. המאבק של תא העיתונאיות, אותו אנחנו מלוות מהרגע הראשון, הוא דוגמה אחת נפלאה ומעוררת השראה לכך שאת השינוי אפשר לעשות בכל מקום, אם רק מחליטים להפסיק לפחד, לשבור את השתיקה ולדעת שחביות נפץ סופן להתפוצץ.