לדבר על פרשת עמנואל רוזן זה קצת כמו, אם לצטט את הקומיקאית והתסריטאית טינה פיי, לרקוד סטפס בשדה מוקשים. נדמה כי הדיון המרכזי בפרשה הזאת הוסט לגמרי ובמקום שינוע סביב אלימות מינית ושבירת קשר השתיקה, הוא נע סביב (כמו ברוב המקרים האלה) - האשמת הקורבן.

 

למה שתקו? למה לא התלוננו? למה אלה שידעו לא עשו כלום? איך אפשר לפתוח בחקירה בלי מתלוננת? כמו שציינה השבוע טל שניידר, שאלת הסקר של ערוץ 1 הייתה: "האם קל להעליל על גברים אשמת הטרדה מינית?". שאלות כמו "למה אלימות מינית היא כל כך נפוצה במחוזותינו" או "מה עושים כדי שזה יגמר" לא עולות על הפרק, כמה חבל. במקום לדבר על אלימות מינית אנחנו מדברים על הדס שטייף.

 

עוד ב Onlife:

 

 

אבל זה לב העניין. אני לא יודעת מה נכון ומה לא, ואני אכן אשאיר לבית המשפט לקבוע. רבים מהמומחים החדשים לחוק ומשפט, קרי כל אחד עם מקלדת, מפרשנים מהו בדיוק אונס ומהי הטרדה מינית, חוסכים לבית המשפט את כל העבודה, ואלה בדיוק אותם אנשים שאומרים לנו לא לשפוט ולתת למערכת הצדק לעשות את עבודתה. חלקם, אגב, עלולים להיות מופתעים מאד לגלות עד כמה החקיקה בארץ מתקדמת, ועד כמה ההגדרות שלהם לגבי אלימות מינית שונות בהרבה מההגדרות של החוק.

 

באשר לחשיפת שמו של עמנואל רוזן - גם על זה בית המשפט כנראה יצטרך לתת את הדעת באיזשהו שלב. במקרה שלו אני ישנה טוב בלילה, כי אני מכירה באופן אישי יותר ממקרה אחד. אבל באופן כללי, אני חושבת שעם כל כך הרבה עדויות של נשים - כולם יכולים לישון יחסית בשקט, עם הסטטיסטיקה מכורבלת לצדם. סביר מאד להניח שבכל נושא שאינו אלימות מינית, עשרות ומאות עדויות היו מניחים את דעתנו, והיינו מרגישים שזו רדיפה אחרי צדק ולא אחרי נקמה.

 

פתאום כולם משפטנים צעירים. עמנואל רוזן

 

אם החקיקה כל כך מתקדמת, מה אתן רוצות?

נחזור לעניין: בעיניי, הנושא החשוב שאנחנו צריכים לדון בו הוא לא לשון החוק ואיכות העדויות, כי שוב – יש בית משפט בשביל זה. אנחנו, כחברה שנתקלת באירועים כאלה, צריכים לעסוק בנושא חשוב יותר: הנורמות בחברה שלנו. ובשלב הזה אנחנו כבר יכולים להבין שמדובר בנורמה, במשהו שאנחנו מאפשרים. גם ההשתקה של זה היא נורמה. שימו לב איך כולם תוקפים את אלה ששותקות, אבל צולבים את כל מי שכן פותחת את הפה. "זה לא מספיק טוב!", נוזפים בה. המצקצקים בלשונם אומרים בימים אלה שעמנואל רוזן הוא חולה ומסכן, שזה קצת כמו להגיד על אנורקסית שהיא חולה ומסכנה, מבלי להבין שיש לנו, כחברה, חלק ביצירה ובשימור של התופעות האלה.

 

יש חוק ויש נורמות, שניהם הכרחיים ליצירה ושמירה על המבנה החברתי. שניהם כלים שאפשר ורצוי להשתמש בהם כדי ליצור לחבריה של קהילה מסוימת מציאות שנעים להם לחיות בה, בכבוד. לא לכל דבר יש חוק, והחוק גם לא יכול להקיף את כל קשת ההתנהגויות האנושיות והסיטואציות האפשריות. אנשים שזקוקים לחוק כדי להגיד להם לא להיות בהמות נמצאים בבעיה חמורה. אין חוק שאומר לי לא ללעוג לזקן שנפל ברחוב. איכשהו, באורח פלא, אני יודעת היטב לא לעשות את זה, וכנראה שרובנו נזדעזע אם נראה מישהו שכן עושה זאת.

 

אין גם חוק שאוסר על השימוש במילה "ניגר"

בואו ניקח, למשל, את קהילת השחורים בארה"ב (ושם מדובר בקבוצה שהיא אכן מיעוט, ומהווה 12% מהאוכלוסייה. נשים, לעומת זאת, מהוות רוב). הקהילה האפרו-אמריקאית הצליחה להשיג הישגים חסרי תקדים במאבק על הזכויות שלהם. אני לא הולכת לחזור עד מלחמת האזרחים, אבל די לציין שהיא שחררה את השחורים מעבדותם, אחריה הגיעו שנים ארוכות של מאבקים עיקשים בחוקים מפלים ומגבילים, אבל החלק המאתגר, בעיניי, מגיע דווקא אחרי שלכאורה הושג שוויון.

 

הנה, אומרים אדוני הארץ, הואלנו ברוב טובנו להעניק לכם זכויות, תבלו איתן, ואל תתלוננו. אבל הבעיה היא בנורמות, בתפיסה. למשל, המילה "ניגר". עד כמה שידוע לי, אין אף חוק שאוסר על השימוש בה ועד לא מזמן היא הייתה מילה נפוצה ולגיטימית בארה"ב. אבל השחורים מצאו אותה פוגענית ובתהליך עיקש, מציק, טורדני, נוזף וכל מילה אחרת שתרצו, לימדו את הסביבה להתחשב ברגשותיהם. היום, גם הגזען הכי נבער בדרום ארה"ב לא יעז להגיד אותה בקול רם, גם אם הוא לא מבין מה הבעיה והוא רק מתכוון בצחוק, בקטע חברי. הוא פשוט יודע שאסור. זאת תוצאה של חינוך החברה ותביעה של מיעוט בחברה משאר האוכלוסייה - לנהוג בו ברגישות. כך משיגים שינוי חברתי אמיתי, בתהליך איטי ועיקש של שינוי הנורמות.

 

למי קראת ניגר? ברק אובמה, הנשיא השחור הראשון של ארה"ב

 

אם הבוס החסון שלכם "יחזר אחריכם בעיקשות"?

בעבר, נשים לא לקחו שום חלק בעיצוב הקודים של החברה, אלא רק נכנעו להם בלית ברירה. עכשיו אנחנו סוף סוף מתעקשות להיכנס למשחק, ואני מבינה שזה לא נוח לכולם. למרבה הצער, אלימות מינית היא אכן נורמה בחברה הישראלית כולה, חברי המזועזעים מתעשיית התקשורת. אתם לא מזועזעים מהמספרים, רק מהעובדה שלמרות שהם כאלה גבוהים – לא ידעתם. זה מפריע, כי אתם מרגישים שאתם מכירים את האיש והוא שיקר לכם. אבל גם לא ידעתם על עשרות מקרים בתעשיית ההיי-טק ויש סיכוי שגם אתם רואים סביבכם ושותקים. וכשהקולגות של נתן אשל פתחו את הפה? קראתם להם בוגדים. זה נמצא בבית הנשיא, במשרד ראש הממשלה, באולפן החדשות - נורמה. נדמה לכם שזה לא נמצא גם אצלכם במשרד?

 

קשה להסביר לגברים את החוויה של הטרדות מיניות. אבל אם, למשל, זה היה בוס גבר? לפעמים נדמה שגברים רבים מפחדים, משום מה, מהמחשבה שגבר עשוי להתחיל איתם (ומניחים איכשהו שכל גיי יעשה את זה אוטומטית), לא מגיעים למסיבות גייז כי הם חוששים שמא גבר יתייחס אליהם כמו שהם מתייחסים לנשים במסיבה. אז איך הייתם מרגישים אם הבוס שלכם, גבר מבוגר ובעל כוח, יחזר אחריכם בעיקשות? סמסים לוהטים, ליטוף קטן פה ושם, רק על הכתף, שום דבר רציני. אמרתם לו שאתם לא בקטע, אתם בכלל אוהבים נשים, החתונה שלכם עוד שבוע. אבל לא אכפת לו. הוא בסך הכול מחזר בעיקשות, למה אתם כל כך דרמטיים?

 

חוקי לגמרי ("נערה אמריקאית באיטליה, רות אורקין, 1951)

 

אף אחד מאיתנו לא רוצה לחיות בפחד

החברה הישראלית עוברת שינויים מעמיקים בשנים האחרונות, וגם היחס כלפי אלימות מינית עובר תהליך של שינוי, ואנחנו אמורים לברך עליו. כולנו. אף אחד לא באמת רוצה חברה רוויה כל כך באלימות מינית, כמו שאף אחד לא רוצה לחיות בחברה שיש בה האשמות שווא. הגברים מפחדים? אנחנו יודעות שזה לא כל כך נעים, וזה באמת לא צריך להיות כך.

 

מכיוון שאף אחד ואחת מאתנו לא רוצה לחיות בפחד ובצדק, אנחנו צריכים למצוא דרך לעבוד ביחד, למצוא פתרון כלשהו שיאפשר לכולנו להרגיש בנוח. בעבודה ובכל מקום אחר. אני לא נציגת הפמיניסטיות עלי אדמות, שכן מדובר בהרבה נשים שונות עם הרבה דעות שונות, אבל עד כמה שידוע לי - רוב הנשים לא מונעות משנאת גברים ורצון לראות את כולם מסורסים. אני מניחה שיש נשים נקמניות, כמו שיש גברים נקמנים, אבל יחסי הכוחות בחברה הם עדיין לא מאוזנים, וכל ההכחשות שבעולם לא ישנו את זה. להיפך. אולי במקום לנזוף בכולן, כל אחד עם הפתרון שלו והניתוח המשפטי שלו – תנסו רגע להקשיב למה שאנחנו מנסות להגיד ולראות את התמונה הגדולה? 

תגיות