בשבועות האחרונים החלה תופעה חדשה ומבורכת – גל של נשים אמיצות שמספרות בפנים גלויות על תקיפות מיניות שעברו.

 

בהמשך לחשיפה הפומבית של  אודליה כרמון ואורלי רביבו שהותקפו על ידי הנשיא לשעבר משה קצב, הגיעה ההתבטאות האומללה של השופט בדימוס נסים ישעיה בדבר האפשרות של הנאה מאונס, וכחלק מתהליך ארוך מאד שעובר על החברה הישראלית, גרמה לעשרות נשים לפרסם ברשתות החברתיות את חוויית הניצול המיני שעברו בעצמן.

 

עוד ב Onlife:

 

אם נשים ימשיכו לספר, למטרידים לא יהיה היכן להסתתר

גם מבלי לערוך בדיקה מדוקדקת, אני יכול לומר בוודאות די גבוהה שאין כמעט נשים שלא עברו הטרדה מינית כלשהי בחייהן; מהערה סקסיסטית דרך מגע מטריד ואגרסיבי ועד אונס של ממש. ההסבר העיקרי לכך הוא לא ביולוגי או פסיכולוגי, כי אם תרבותי. במשך אלפי שנים נהוגות נורמות תרבותיות וחברתיות שמאפשרות לגברים לכפות את עצמם על נשים מבלי שיצטרכו לתת דין וחשבון על כך, ובטח שלא להיענש. לכאורה, החוק כבר מזמן קבע עמדה ברורה ונוקשה ביחס לאונס והטרדות מיניות, אבל מה שעמד עד עכשיו לצידם של רוב המטרידים היא השתיקה. נשים שהוטרדו לא סיפרו על כך והמשיכו הלאה בחייהן, כשהן סוחבות איתן את הזכרונות הטראומטיים ואת הפגיעה הנפשית.

 

לא עוד. אם נפגעות הטרדות מיניות ימשיכו לספר את סיפורן בפנים גלויות מבלי לפחד ומבלי לחוש אשמות, לגברים המטרידים לא יהיה היכן להסתתר. הסיפורים שלהן הם כמו זרקור שמאיר את החושך שעברייני המין נהגו לחסות בצילו.

 

בפנים גלויות, בלי פחד או אשמה (צילום: Shutterstock)

 

הקרבה מינימלית לטובת תחושת ביטחון של נשים בחברה

אחד מטיעוני הנגד של גברים רבים (וגם של נשים לא מעטות) הוא שהאשמת כל בחור שמחמיא לבחורה או שמנסה להתחיל איתה בהטרדה מינית, תהרוס את החיזור, את הרומנטיקה ואת האפשרות של מציאת בני זוג ראויים.

 

אז ראשית, כל מי שיקרא את סיפוריהן של הנשים שכתבו ברשתות החברתיות על התקיפות המיניות שעברו (כל סטטוס כזה נפתח במילה "טריגר" על מנת להזהיר נשים אחרות שאולי מתקשות לקרוא תיאורים כאלה), יווכח לדעת שבשום מקרה לא מדובר בחיזור שיכול להתפרש כלגיטימי. בכלל לא מדובר פה במקרים גבוליים, אלא במקרים של ניצול מיני מפורש תוך הסתמכות על שתיקתה העתידית של הקורבן.

 

שנית, אם אכן יש בעיה להבחין בין חיזור לגיטימי להטרדה מינית, אזי יש לשנות את נורמות החיזור. גברים יצטרכו להיות פחות ישירים, ונשים תצטרכנה ליטול אחריות גדולה יותר ביצירת קשרים זוגיים.

 

בוס לא יוכל להגיד לעובדת שהיא נראית טוב היום, אפילו אם היא עצמה נהנית מהמחמאות האלה ואם השינוי הזה יגרום ליחסים קרים יותר במקומות העבודה - מדובר בהקרבה מינימלית לטובת הבטחון האישי של נשים בחברה.

 

כגבר, תחושת ביטחון לכולם וכולן היא גם השאיפה שלי

גברים צריכים להתחיל ולשמור את המחשבות ואת המאוויים שלהם לעצמם, אבל יתרה מזאת, הם למעשה צריכים לשאוף לעולם כזה. לכל גבר יש אימא/אישה/בת/ידידה שהוא לא היה רוצה שמישהו יטריד אותה מינית. כגבר, אני בהחלט מוכן לוותר על החירות שלי להגיד כל דבר שמתחשק לי לבחורה שמוצאת חן בעיני (או שלא מוצאת חן בעיני) ובלבד שאדע שחברה שלי או הבת שלי או אימא שלי יכולות ללכת ברחוב או לעבוד במקום עבודה מבלי שיצטרכו להתמודד עם הטרדות כאלה ואחרות אך ורק בשל היותן נשים.

 

גם אם ללא מעט אנשים יהיה קשה להסתגל לנורמות החברתיות החדשות, אנחנו חייבים לשאוף לשם, כדי שלראשונה בתולדות האנושות נשים תוכלנה להסתובב בעולם בבטחון, בלי פחד, ולהרגיש שאי אפשר לפגוע בהן מבלי לשלם על כך מחיר כבד (בדומה לכל פשע אחר).

 

במובן מסוים, השופט נסים ישעיה הוא גיבור פמיניסטי ואולי יהיה חתום, שלא בטובתו, על אחד מהשינויים המשמעותיים ביותר שקרו בחברה הישראלית – הפסקת השתיקה של נשים סביב הטרדות ותקיפות מיניות.

 

אם המגמה תימשך, המקומות החשוכים יתמלאו באור

אני מברך, אפוא, את כל הנשים שעברו תקיפה מינית והעזו לספר על כך בפרופיל פייסבוק הפרטי שלהן או בקבוצות המיוחדות שקמו בעקבות כך. הן גרמו לכך שגם אל חבריהן ומכריהן חלחלה ההבנה שהטרדות מיניות נמצאות סביבם כל הזמן והן לא משהו ששומעים עליו רק בטלוויזיה.

 

אם המגמה הזו, שהחלה לקרום עור וגידים בשבועות האחרונים, תמשך, המקומות החשוכים יתמלאו באור ותתחולל מהפכה של ממש ביחס אל נשים בכלל וביחס להטרדות מיניות בפרט.

 

אני מקווה שגם הגברים יבינו שהשינוי הזה הוא בעצם לטובתם. אני, לפחות, כבר הבנתי.

תגיות