יש נטייה לחשוב שהנהנות העיקריות מגמישות בשעות העבודה הן האימהות העובדות. כולנו קצת מרגישים ומרגישות ככה. חלקנו זועמים על כך שאנחנו לא מקבלים את התנאים האלה ולנו לא מרשים לצאת בשלוש ואנחנו אלה שמחפים עליהן כל הזמן, חלקנו כועסים שיש "משרת אימא" אבל לא "משרת אבא", ועוד שמונים אלף זוויות של דיונים פמיניסטיים ושוביניסטיים, שכולם יוצאים מתוך אותה נקודת הנחה: אימהות מקבלות הנחות בעבודה, ולא מתקדמות לתפקידים בכירים בגלל שבתפקידים הזוטרים האלה אפשר להיות גמישות יותר. ובכן, מסתבר שזה פשוט לא נכון.

 

עוד ב Onlife:

 

גברים בכירים שרוצים לקדם את עצמם יקבלו את כל ההקלות

על פי "סטיגמת הגמישות", מהדורה מיוחדת של המגזין האקדמי Journal of Social Issues, נשים המועסקות במשרות זוטרות וצריכות לטפל בילדים הן בעלות הסיכוי הכי נמוך לזכות לגמישות בשעות העבודה. דווקא הגברים במשרות הבכירות זוכים לגמישות הגבוהה ביותר, בעיקר אם הם זקוקים לה כדי להמשיך ולהתקדם בקריירה שלהם.

 

במחקר שערכה ויקטוריה ל. ברסקול מ"ייל" יחד עם שותפיה, נבדקה תגובתם של 76 מנהלים בתחום הפרמקולוגיה (תחום שנבחר, לטענתה, משום שהוא נייטרלי מבחינה מגדרית) לבקשות לגמישות בשעות של פקידים המקבלים משכורת לפי שעה, ושל רוקחים בכירים במעמד גבוה הרבה יותר, גברים ונשים כאחד, מסיבות של טיפול במשפחה ומסיבות של התפתחות אישית בתחום המקצועי. תוצאות המחקר הראו כי בעלי הסיכוי הגבוה ביותר לקבל את אשר ביקשו היו גברים בכירים, שלא מקבלים משכורת על פי שעות, שביקשו הקלות כדי לקדם את עצמם.

 

על אף העובדה שיש משהו מוזר דווקא בהגמשת השעות של עובד שמשכורתו לא תשתנה אם ייעדר, נדמה שיש הגיון בבחירה לאפשר לאנשים גמישות כשמדובר בהתפתחות מקצועית, גם אם היא אישית. אבל ברסקול טוענת כי יש רבדים נוספים, מורכבים יותר, שיכולים לקדם את העובד ובאופן ישיר – את העסק. "אנחנו תופסים עובד טוב ככזה שמסור לעבודתו ומבטא זאת בהרבה שעות נוכחות, לא משנה מה המחיר שהדבר גובה ממנו", אומרת ברסקול, "ואנחנו לא רואים את המחיר שהמעסיק משלם כשאנשים עושים את זה. הם מזניחים חלקים אחרים בחיים שלהם שלמעשה הופכים אותם לעובדים טובים יותר. אנחנו עדיין מסרבים לראות את זה". מעניין לציין כי לא היה הבדל בתגובה של מנהלים גברים לעומת מנהלות נשים.

 

שוק העבודה בנוי על פי מודלים מיושנים ולא רלוונטיים

בחלק השני של מחקרה ביקשה ברסקול מ- 159 נשים ו- 84 גברים לנסות ולהעריך האם בקשת ההתגמשות שלהם תתקבל. באשר לבקשות המנומקות ברצון או בצורך לטפל במשפחה, נשים האמינו שהבקשות שלהן תתקבלנה, על אף שזה לגמרי לא היה המצב. גברים, לעומתן, הניחו שבקשות מהנימוק הזה לא תתקבלנה, בגלל שזה לא נתפס טוב אצל המעבידים, שגברים יבקשו דבר כזה.

 

ג'ואן סי. וויליאמס, פרופסור למשפטים בקליפורניה שערכה את מהדורת "סטיגמת הגמישות" טוענת שדעות קדומות מגדריות מונעות מאנשים לבטא את הצרכים האמיתיים שלהם בעבודה. "עבור נשים, זה הפחד מלעורר את הצורה הכי חזקה של דעות קדומות נגד נשים. ועבור גברים זה החשש מלעורר את הסטיגמה שהם נשיים מדי", היא אומרת.

 

"נשים עדיין נושאות בנטל האחריות לטפל בילדים וגם בקשישים במשפחה", מציינת ברסקול במחקרה, אלא שהיום, בארבעים אחוז מהמשפחות שיש להן ילדים - נשים הן גם המפרנסות העיקריות. וויליאמס אומרת כי אנחנו לא צריכים לבקש מנשים להשיג איזון בין קריירה לחיי משפחה, משום שהדבר מרמז כי על נשים לבצע בחירות קשות בתוך הסטטוס קוו של המערכת הנוכחית.

 

"אם עבודות יוקרתיות ימשיכו להתעצב סביב אותו מודל ישן של מי העובד האידיאלי, האיזון בין עבודה לבין חיי משפחה ימשיך להיות נושא חמקמק לגברים ולנשים כאחד", מסבירה וויליאמס. "לכן חשוב מאד לא לקבל את הדיל שמוצע לעובדים, ולטעון שנשים לא יכולות 'להשיג את הכל', משום שהדבר מקבע מבנים שעוצבו לפני עשורים, על בסיס הנחות מאד לא עדכניות. מודל ה'מפרנס-עקרת בית' המסורתי הוא לא הפנים של שוק העבודה היום".