סיפור  חייה של לטיפה נביזאדה, טייסת הקרב האפגאנית הראשונה, הוא גם סיפורה של אפגניסטן כולה וגם סיפור מאבקן של הנשים בחברה גברית, אבל הוא סיפור חריג ובולט בכל קנה מידה. ניצחונותיה שלובים בניצחונות צבאיים, והתקופות השחורות ביותר שלה הן ביטוי לדיכוי הנשי המאסיבי שהשליט הטאליבן, אבל בראיון שהעניקה לאחרונה ל - Daily Beast, היא מספרת על החלום שהוביל אותה גם דרך המכשולים הקשים ביותר.

 

עוד ב Onlife:

 

"את לא מגשימה את החלום שלך אם את לא לוקחת את הסיכון"

נביזדה, 40, שמתגוררת בקאבול ועובדת עדיין כטייסת בחיל האוויר האפגאני, התחילה את הקריירה שלה בתחילת שנות ה- 90 בעיתוי דרמטי במיוחד. לאורך שנות ה- 80 שימשה אפגניסטן כסוג של כלי משחק במלחמה קרה בין ברית המועצות וארצות הברית, מה שהתבטא במאבק בין הסובייטים ששלטו במדינה לגדודי המוג'אהדין, מאבק שגבה מאות אלפים, אם לא מיליונים של קורבנות.

 

על רקע זה, ב- 1991, לטיפה ואחותה ליילומה סיימו את הלימודים והפכו לטייסות האפגאניות הראשונות, בדיוק כשקמה התנגדות משמעותית למשטרו הדיקטטורי של נאג'יבולה, קומוניסט עם גב מהרוסים, ומלחמת אזרחים עקובה מדם החלה להשתולל.

 

לטיפה וליילומה נזרקו למים העמוקים: הן טסו עבור ממשלתו הצרה של נאג'יבולה והשתתפו במשימות מסוכנות, שכללו חילוץ, אספקה וגם כמה קרבות של ממש. "רוב הטיסות שלנו היו בסיכון גבוה, בגלל טילי הסטרינגר (טילי כתף נגד מטוסים)", משחזרת נביזאדה. "המוג'אהדין תקפו אותנו בלי הפסקה עם הטילים האלה, אבל לנו לא היה אכפת", היא אומרת ומוסיפה: "את לא מגשימה את החלום שלך אם את לא לוקחת את הסיכון".

 

החלום של לטיפה ואחותה הוא בעצם המנוע החזק שגרם להן להמריא.כבר בילדותן בקאבול שתי האחיות לא שיחקו בבובות אלא במטוסים. שתיהן היו תלמידות טובות ויכלו להתקבל ללימודי רפואה או הנדסה, אך בחרו בטייס. את לימודי הטיסה הן התחילו שנה אחת לפני שהמשטר הסובייטי יצא מאפגניסטן, וסיימו אותם, כאמור, כשהן תחת משטרו של נאג'יבולה: דיקטטור קומוניסט שבזמן שלטונו נרצחו המונים, אך במקביל היה מנהיג שקידם נשים ועודד אותן ללמוד ולהתפתח.

 

לטיפה נביזאדה מעודדת נשים ללכת בעקבותיה:

 

"מקווה שעודדתי נשים ללכת אחרי החלום שלהן"

את הטיסה הראשונה שלה מגדירה לטיפה נביזאדה כרגע היפה בחייה: "באותו יום הייתי גאה להוכיח לעולם שהנשים האפגאניות הן גיבורות ושוות לאחינו האפגאניים. זו הייתה אבן דרך עבור המדינה שלי, בה נשים עדיין מדוכאות ונחשבות פחות מגברים". אפילו אמה של לטיפה,שהתלוותה לאחת הטיסות, התקשתה להאמין שבתה היא שמטיסה את המטוס, והתגנבה להציץ אל תא הטייס כדי לחזות בפלא בעצמה. אבל מהר מאד, מספרת לטיפה, התקבלו היא ואחותה והפכו לטייסות מהשורה.

 

העבודה כללה נחיתה באזורי מלחמה, הובלת אספקה, פינוי פצועים והרוגים וכל זה כשהיא מתחמקת באלגנטיות מטילים שמאיימים לפגוע במסוק הקרב שלה. לא מעט מקרים נגמרו בנס של ממש. נביזאדה מספרת על מקרה בו נחתה בשדה קטן, והוקפה מיד בבני הכפר שהודיעו לה שממש כמה שעות לפני כן המקום נכבש על ידי הטאליבן. בזמן הקצר שהיה לה אספה לטיפה כמה שיותר אנשים והמריאה משם, ברגע האחרון ממש. מפחיד? בהחלט, אבל לא מספיק כדי לעצור את האחיות נביזאדה: " הפחד נעלם מהר מאד, ואני עשיתי את עבודת החלומות שלי, עם אחותי במושב הסמוך. טיסה ולחימה הפכו  לשגרה", אומרת לטיפה.

 

במקרים בהם התאפשר לה, נהנתה לטיפה נביזאדה לנחות בכפרים ולראות איך הנשים מגיבות כשהן רואות ש"אחת משלהן" יורדת מהמסוק. "אני מקווה שעודדתי אותן בדרכי ללכת אחרי החלום שלהן", היא אומרת.

 

מחיים מלאים כטייסת לעבודת פרך של נשים מנוצלות

אבל החלום של לטיפה כמעט ונקטע לנצח כעבור שנה אחת מיום שהתחיל להתממש, עת משטרו של נאג'יבולה נופל: לטיפה מוצאת את עצמה חוזרת לבית הוריה בקאבול ולהפתעתה – היא דווקא כן מתבקשת להצטרף לכוחות האוויריים. אבל כשהכוחות החלו להילחם אלו באלו, להפגיז את קאבול, להרוס את העיר ולהרוג מאות ואלפי אנשים –  ביזאדה מחליטה לברוח צפונה לעיר מאזאר-א-שריף, שם היא מכירה את המנהיג האוזבקי, עבדול ראשיד דוסטום, המצביא הכוחני והאלים ביותר של איזור הצפון. נביזאדה, אוזבקית גם היא במוצאה, מתיידדת איתו והוא מגן עליה ועל משפחתה, דואג לה למגורים, והכי חשוב – מצרף אותה אל חיל האוויר שלו.

 

ב- 1996 הטאליבן משתלטים לחלוטין על העיר קאבול ומתחילים לנוע צפונה, ולטיפה עובדת מסביב לשעון, מסכנת את חייה בטיסות בהן היא מחלצת פצועים ומפנה הרוגים. "כולם כל כך צעירים", היא אומרת בעצב. "כואב לראות את הילדים האלה שאיבדו יד או רגל, או את חייהם".

 

שנתיים אחר כך, ב- 1998, הטאליבן משתלטים על מאזאר-א-שריף, והאחיות נביזאדה צריכות להימלט. הן משיגות מסוק מקרטע ומתחילות לטוס לעבר הגבול האוזבקי, אבל ברגע האחרון מחליטות לחזור ולא להשאיר את המשפחה מאחור. כטייסת קרב, לטיפה מבוקשת באופן אישי על ידי הטאליבן, ובעוד היא נמצאת במקום מסתור – אחיה עוברים עינויים אבל לא חושפים את אחותם. לטיפה מבינה שמסוכן מדי להישאר בעיר, ועטופה בבורקה היא חוזרת לקאבול, שם נשים כבר לא מורשות כלל לצאת מהבתים, לעבוד או ללמוד.

 

לטיפה ואחותה מחליטות לברוח לפקיסטן, ולמעשה מחליפות את חיי המסתור בחיים קשים לא פחות, על גבול העבדות. השתיים עובדות מבוקר עד לילה במפעל לשטיחים, עבור כמה מטבעות. המעבר מחיים מלאים כטייסות לעבודת פרך של נשים מנוצלות ולא מלומדות לא קל לאחיות הלוחמות, גם מבחינה נפשית.

 

כשמשטר הטאליבן התמוטט ב- 2001 והוחלף על ידי ממשלה נתמכת ארצות הברית, לטיפה נביזאדה המאושרת מיהרה לחזור הביתה, לקאבול, ולהצטרף לחיל האוויר הצנוע של הממשלה החדשה. מסוקי קרב חדישים אין עדיין, אבל לטיפה מרוצה: "ההתקדמות באפגניסטן איטית, אבל לפחות אנחנו נעים לכיוון עתיד טוב יותר".

 

כדי להתקדם - הנשים עצמן חייבות להיות אמיצות

על אף ההתקדמות המבורכת, נשים באפגניסטן עדיין רחוקות משוויון, והשפעת הטאליבן עדיין ניכרת, בעיקר באזורים כפריים. גם לטיפה עצמה היא אישה מסורתית, ונישאה בשידוך לבעלה, איש צבא גם הוא. לשניים נולדה בת ב- 2007, אך אותה שנה לוותה בטרגדיה ממנה מתקשה לטיפה להתאושש: אחותה ושותפתה לטייס, ליילומה, מתה בעת לידת בנה. לטיפה אימצה שותפה אחרת לטיסות, ובכל הזדמנות היא לוקחת איתה את בתה הצעירה, מלאילאי. "לא היה לי איפה להשאיר את התינוקת שלי, אז הייתי חייבת לקחת אותה איתי. הילדה גדלה במסוק", היא מדווחת. 

 

בסוף 2014 הכוחות האמריקאים צפויים לעזוב את אפגניסטן. נביזאדה, מן הסתם, חוששת מהשינוי ומתפללת ששלטון הטאליבן לא יחזור ושמעמד הנשים לא יפגע, אך היא יודעת שכדי להתקדם - הנשים עצמן חייבות להיות אמיצות. ההתנתקות מפחידה, אבל זוהי ההזדמנות של העם האפגאני לשמר ולבנות את מה שנביזאדה ושכמותה הצליחו להשיג. "אם אין לך אומץ את לא יכולה להשיג את מה שאת רוצה", היא אומרת. "נמאס לנו מהמלחמה, אבל אסור לנו להתפשר על קדמה, זכויות, וחינוך לנשים".