כבר כמה שנים אני מסתכלת בתסכול הולך וגובר על כל היפיפיות שהולכות ברחוב עם מיני קצרצר ושואלת את עצמי איך הן מתכופפות. כשאני רואה אחת כזאת ברחוב אני מיד מחפשת את הזכר המצוי בסביבה ובוחנת לראות איך הוא מגיב למראה התופעה. הם תמיד מסתכלים, זה עובד, מסתבר. אין כמו עור צעיר ומתוח, חזה זקור בגאווה, רגלים ארוכות ושיער גולש. האמנם?

 

אני אהבתי את עצמי תמיד, אף פעם לא חשבתי שאני מושלמת, אבל קיבלתי ואני מקבלת את עצמי ולא מוכנה להתחלף עם אף אחת, גם לא היום וגם לא עם מיני קצרצר. אני בוחנת מידי פעם קמטוטים קטנים שמופיעים לי בפנים, ומתחת לסנטר ופעם אפילו חשבתי לעצמי שאם אקבל צוואר של תרנגולת אולי אשחט אותו לפני שאראה כמו תרנגולת בגירה.

 

אבל החלטתי שלא. גם אמא שלי זיכרונה לברכה, הפסנתרנית פנינה זלצמן שהיתה אישה יפה ומתה כמעט בגיל 85 לא עוללה דבר לפניה, ואני זוכרת שהתחילו אתה כמעט עד יום מותה. היא הייתה אישה סקסית, מושכת, ידעה להתלבש וידעה לעשות עיניים לגברים גם בגיל 84 וחצי. אני זוכרת שפעם אחת התחיל אתה נהג מונית אחד שאמר לה שהוא אוהב נשים מבוגרות "אז תלך לבית אבות," היא אמרה לו.

 

כשאני מתחילה פרויקט צילומי אני מוצאת את עצמי פתאום מתבוננת בדברים מסוימים ש"עושים לי את זה". אני נמשכת לצילום של דברים מסוימים, אם זה אובייקטים או אנשים ומתחילה לצלם אותם בלי משים ולאט לאט מתגבשת אצלי ההבנה שיש איזשהו רעיון מאחורי מה שאני עושה. כך היה גם עם הנשים המתבגרות שהתחלתי לצלם.

 

ככל שצילמתי יותר כך הבנתי יותר מה אני מחפשת, חיפשתי נשים בשלות, מבוגרות, שיש להן אמירה, שמכירות בערך עצמן ואינן מתביישות להישיר מבט אל המצלמה ולהגיד: "אני לא עושה שום פעולה כירורגית בפנים שלי, לא מניפה עליהן סכין ולא עושה בוטוקס וטוב לי כמו שאני".

 

התחלתי לעצור נשים שנראו לי ברחוב, או שפניתי לנשים שראיינתי אותן שנראו לי מתאימות ושאלתי אם הן מוכנות להצטלם לפרויקט. התנאי היה כמובן שהן לא עשו לפניהן שום דבר כירורגי.

 

 

חנה עיון

 

צילמתי כמה עשרות נשים ואני מביאה לכאן רק חלק מהן. את חלקן צלמתי בבית, בסביבה הטבעית שלהן ואת חלקן הבאתי למוזיאון תל אביב, שם במקום מסוים לקראתה שקיעה אני מצלמת את רוב האנשים. כמה מהנשים הביאו אתן מהבית חפץ שהן קשורות אליו במיוחד. בחרתי כאן לא להביא את זה אלא לתת לרוב הנשים להיות  נטולות חפצים. היה קשה לבקש מנשים להגיע ללא איפור כלל ועם בגדים שמשדרים יותר טבעיות, אז ויתרתי בנקודה הזו. 

 

עידית טפרסון. מתוך "הוכחה לא חותכת". צילום:יאירה יסמין

 

 

במהלך הצילומים היו רוב המצולמות משוחררות מאוד. היו נשים שבקשו שלא אצלם אותן בזוויות שאינן טובות להן כי בכל זאת חשוב להן איך הן נראות למרות הקמטים, היו כמה ששאלו אם אני יכולה להוריד להן כמה קמטים עם פוטושופ. 

 

 

נדיה חילו. צילום:יאירה יסמין

 

 

עניתי שפוטושופ, במקרה הזה, לא יהיה שונה מסכין המנתחים ואם הן חושבות כך אולי כדאי לוותר על הצילומים. יש נשים שאין להן שום בעיה עם אותות הגיל, הן לא מנסות לשנות שום דבר, לא מסתירות את הקמטים לא מחפשות צד טוב יותר לצילום ולא מניחות את היד מתחת לסנטר כדי שלא יראו את הצוואר הנפול. הן מישירות מבט אל המצלמה ומלאות בטחון. 

 

גיתית צוקר. צילום:יאירה יסמין

 

 

----------------------------------------------------------------

התערוכה "הוכחה לא חותכת" תיערך בין ה-3 בספטמבר ל-6 באוקטובר 2013

בבית האמנים, אלחריזי 9, ת"א