לפני שבע שנים החלה הבת הבכורה שלנו ללמוד בגן טרום חובה. במפגש ההיכרות הציגה הגננת – צעירה, חכמה, מוצלחת ומסורה לעבודתה – את הפינות בגן: אחרי המטבח ופינת הבובות עברה ל"פינת הרופא". לא פינת הרופא, העירה לה אימא פמיניסטית אחת, שמאוד משתדלת לא להיות נודניקית, זו המרפאה.

 

עוד באון לייף:

·         שר החינוך, אל תתמוך בהגדרה מפרדית

·         אל תזבלו ילדים של אחרים

·         חינוך מיני בתיכון: כשאת אומרת לא- נכריח אותך

 

לפני שנתיים, באחד הבקרים של יום ששי, הוזמנו לאירוע של כיתות ב' בבית הספר. האירוע התקיים באולם ההתעמלות. אחרי שהסתיים, הלכנו יחד לראות מה חדש ומעניין בחדר הכיתה של הבן האמצעי. מעל הלוח היו תלויים השלטים האלה:

 

 

מטרתם הכללית של השלטים ברורה ואפילו חיובית: הקנייה של כללי תרבות הדיון בקרב התלמידות והתלמידים והטמעתם. השלטים נתלו מעל הלוח ביוזמתה של המורה, שמצאה אותם באינטרנט, הדפיסה, ניילנה, הדביקה ותלתה, אך באף רגע לא הוסבה תשומת ליבה למסרים הסמויים המועברים לילדים ולילדות באמצעותם.

 

למעט השלט האדום (סליחה, תודה, בבקשה) והשלט הוורוד (קראתי וגיליתי) המנוסח בגוף ראשון יחיד/ה, ארבעה השלטים מנוסחים בגוף ראשון יחיד, אקטיבי, חזק וברור, ומשמיעים את קולו של זכר, בן, גבר (אני רוצ?ה, אני חושב, אני מצטרף, אני מתנצל). השלט שמלמד את הילדים והילדות הסכמה מהי פונה גם הוא לזכר, בן, גבר (אתה צודק, הצדק עמך) והשלט היחיד שמתייחס באופן ברור לנקבה, בת, אישה מנחה אותה להגביר את קולה. מה קורה פה? שמחתי לגלות שאיני הפמיניסטית היחידה.

 

המורה הסירה את השלטים בו ביום, במטרה להכין חדשים. למיטב זיכרונה, מקורם של השלטים באתר אינטרנט ידוע. מכיוון שלא זכרה במדויק, נאמר שכנראה מדובר על אחד הפורומים הגדולים למורים ולגננות, אם לא הגדול שבהם. בירור קצר לימד שגם המורה בכיתה המקבילה לא שמה לב. כך גם מנהלת בית הספר, שאמנם הודתה לי בחמימות על שהסבת תשומת הלב, אך בחרה שלא להגיב להצעה לכנס את צוות המורות לשיחה בנושא מגדר בחינוך, וחבל. 

 

המורה של בני, מצידה, שמה לב ומאז הקפידה בנושא. לקראת חג פורים הנחתה את התלמידים והתלמידות לנסח את הברכה האחידה שיטמינו במשלוח המנות כך שתהיה מיועדת לשני המינים, ועל הדרך לימדה אותם לוכסן מהו. מאז עברו שנתיים.

 

שני המקרים האלה הם דוגמה לכוחה של לשון ולעוצמתו של הניסוח: לעולם מושגים שאנו בוחרות ובוחרים להשתמש בו יש ערך, כמו גם לשמות העצם, התואר והפעולה. האם שמתן/ם לב פעם כיצד נשים נוהגות לדבר על עצמן בגוף ראשון יחיד, זכר, בעיקר כאשר הן מגלות את ליבן? סטודנטיות שלי עושות את זה כל הזמן. גם הן לא שמות לב. 

 

בעקבות שיתוף התמונה ובה השלטים בפייסבוק, יזמה סטודנטית במחלקה לחינוך מיוחד בסמינר הקיבוצים ועכשיו מורה צעירה ומבטיחה, את הצגת המקרה לחבריה ולחברותיה ללימודים, במטרה לעודד העלאת מודעו?ת. בהמשך יזמה את שבוע המודעו?ת לאי השוויון המינים במכללת סמינר הקיבוצים, שהתקיים בחודש מרץ האחרון ועתיד להתקיים בה גם בשנת הלימודים הקרובה, בסמוך ליום האישה הבינלאומי. גם ותיקות במערכת החינוך נוהגות כך. הן מקפידות לדבר בכיתותיהן גם בלשון נקבה, בעיקר כאשר רובה ככולה תלמידות, והנה עוד דוגמה להעברת מסר שביסודו שוויון לאו דווקא באופן גלוי.

 

אתמול הגענו עם הבת הקטנה, שתעשה היום את צעדיה הראשונים במערכת החינוך, למפגש היכרות בגן העירייה בו תלמד. בכניסה קיבל את פנינו בין היתר גם השלט הזה: 

 

 

אתן בוודאי מכירות: לוח כזה יש (כמעט) בכל גן. הילדים והילדות מדביקים עליו את שמותיהם מדי בוקר. אך כאן הוחלפה הכותרת המסורתית "מי בא לגן?" בכותרת: "הגעתי לגן". כמה פשוט. באסיפת ההורים בערב, הציגה הגננת את העקרונות החינוכיים המנחים את צוות הגן, ביניהם שוויון בין המינים. היה זה הרבה יותר מרגע של נחת. אמנם העבודה עוד רבה, אך משהו מתחיל לזוז. שנת לימודים מוצלחת לכולנו.