אתמול בשעות הבוקר פתחתי טלוויזיה כהרגלי. אי שם בין ערפילי השינה המסמנים חופשת חג נוספת של הילדון, הצלחתי להזדעזע עד עמקי נשמתי, עם מדינה שלמה, ממקרה רצח מזעזע ונוסף של אם את ילדיה. 

כולנו זוכרות את מקרה רוז פיזם, וכמה שזה כואב לכלל הציבור- אוכל לומר בלב שלם שלהורים זה בהחלט כואב יותר. ההבנה שהבן שלי, קרוב לגיל של אחת הנרצחות, על ידי בת האדם הכי קרובה אליה, מזעזעת ומשאירה אותי המומה. המומה עד שאני קוראת כתבת חדשות נוספת, שנותנת כמה פרטים שרק נראים "יבשים".

 

עוד ב-Onlife:

נעים להכיר, מאבק ההישרדות של החד-הוריות

הרוצחת, הפגועה, האם השכולה - כולן באחת. ולא להפתעתי הרבה היא גם חד הורית, שעלתה מרוסיה השנה, ומתמודדת עם קשיי המדינה היהודית בעצמה. המחאה החברתית של 2011 זעקה על מעמד הביניים. אבל חד הוריות הרי לא נכללות במעמד הזה, אם כי במעמד הנמוך. מספיק נמוך כדי שלאף אחד, כולל לרווחה שטיפלה באישה ובילדיה במשך החודש האחרון ותירצה שהיא מטפלת גם בעוד 120 אלף תושבים, יהיה אכפת. 

אלה נשים שנלחמות לא על פת לחמן האחרונה, אם כי פת הלחם של הילדים שלהן. במקרה של האישה המסכנה הזו, לא ברור אם מזונות היו בכלל בהסדר, אבל ברור למדי שמצב כלכלי של אישה, לא עובדת או עובדת בעבודות חלקיות משום היותה עולה חדשה, אם לשניים ומפרנסת יחידה, לא יהיה קל.

 

ומתי בעצם היה עליה להתפרנס? חד הורית, עם עזרה מאחותה בלבד, חופשה שנמתחת לחודשיים-שלושה בחסות החגים (תודה, משרד החינוך, אכן הספיק לנו מאוד), שני ילדים קטנים בבית עם כל האושר והעצב- החל מלהשאר עימם בבית כשהם חולים, בגפך, ועד לתקופת ההסתגלות לגן שלוקחת עוד ימים בכל חופשה שמגיעה.

 

שנאת זרים, במיוחד זרות

נעים לנו לחשוב כי מדינת ישראל היא מדינה קולטת עליה. נעים לנו להרהר שהציונות המוחקת כל זהות היא טובה למדינה ומשאירה אותה חיה ונושמת. 
עם זאת, רוב המדינה מורכבת מעולים ומדורות של עולים, ואין שנאת זרים יותר חזקה ממה שאנחנו חוות כאן כעולות.

 

את עולה לארץ, ממדינה בה היית יהודיה מסריחה למדינה בה תהי רוסיה מסריחה כל שארית חייך. את צריכה לשנות את המראה שלך ולהתאים אותו למקום, כי את מתוקתקת מידי, או שאת יפה מידי, ומיד את גם נראית זולה מידי כי התרגלו לחשוב שהרוסים הביאו לפה את "הוודקה והזונות", ובבית לימדו אותך שזנות זה רע. ושזונות זה רע. כל הכבוד שלך נזרק לפח. את יכולה לנקות פחים, את יכולה להיות מהנדסת, אבל תמיד תהי הבאבא לובה, הקופאית המציקה מהמערכונים, או הזונה השרמנטית, שכחד הורית- את בטח מחפשת איזה בעל לגנוב. 

 

ומי נשאר לך כשאת עולה לפה, אולי אפילו בכוונה ציונית? רק את. וכמה נשים כבר יכולות לחיות עם עצמן בבדידות ובעייפות הזאת ולא להשתגע?

 

עם המצב הכלכלי וקשיי העלייה והשפה, והמנטליות והשינויים של להעביר את כל חייך למדינה שהיא עצמה עוד לכאורה בשלבי בניה אבל קורסת ומקריסה כלכלית, עם הבידוד הנוראי של העולות לארץ, במיוחד בגפן עם ילדיהן, מתי היה עליה לחיות ולטפל בעצמה כדי להיות מספיק שפויה בשביל ילדיה?

אם אמא חד הורית קמה בבוקר, מטפלת לגמרי לבד בילדיה ושולחת אותם למסגרת, לוקחת מהמסגרות ומטפלת בבית וחוזר חלילה, ואף לא מסיימת את החודש- תארו לעצמכן שינויים של שפה, אקלים, מנטליות. והבדידות והניכור הזה שאין איש מדבר עליו. כמה עברה האישה הזאת לפחות בחצי השנה האחרונה, והאם פלא שלא שרדה אותה?

 

לא להצדקת אלימות, כן לחיפוש התשובות

עם כל מה שכתבתי לעיל, מובן שקשה לי מאוד להאשים את האישה בכל שד שתקף אותה ושגרם לה להרוס את חייה שלה ולקחת את חייהם של האהובים עליה ביותר. בכל זאת, איכשהו, יהיה עליה לקחת את האחריות על כך, אבל לא רק לה.

יהיה עלינו לחשוב מדוע מדינת-אוכלת-כל-יושבותיה, ניזונה כל כך מרצח נשים וילדים, הורים את ילדיהם, אנשים את עצמם. מדוע ולמי נוח כל כך לראות אותנו אוכלות את עצמנו במקום לטפל בתשתיות הבסיסיות שמגיעות לנו, הפגומות כל כך, ובכך למנוע את הרצח הבא.