פעמים רבות אני נשאלת שאלות על הנתיבים שמביאים נערות למצבי סיכון קשים וקיצוניים, שמובילים אותן לזנות, להתמכרות, לחסרות בית ועבריינות.

תמיד השאלה מופנית אליהן, מדוע הן שם? אין תשובה אחת או סט של תשובות שמתאים לכולן. הן "שם" בגלל קשת רחבה של נסיבות, לכל נערה יש את הסיפור המיוחד שלה, את נסיבות חייה שהביאו אותה לשם אבל המכנה המשותף לכל אלו שנמצאות "שם" זהו המרחב החברתי הסובלני שאפשר את הפגיעה בהן מלכתחילה וממשיך ומאפשר את הישארותן "שם". זה המרחב החברתי שמשאיר אותן בצל, בסוד, אבל מחבק בחמלה רבה את התוקפים, את המקרבנים, את הפוגעים.

עוד ב-Onlife: 

המרחב החברתי לרוב סובלני עד אשר הוכחה אשמתו של המקרבן, למרות שמי שבקיא בנתוני מערכת האכיפה והענישה הישראלית בכל הנוגע לעברות מין יודע שמרבית המקרבנים מסתובבים חופשיים לנפשם ביננו, חיים ומתפקדים על חשבון חייהן של אלו שלעולם לא ישמע קולן. גם הן חיות ביננו, אבל הן שקופות, מדממות מבפנים מבלי שנשים לב. למצער, אפילו אם יזכו להיות בין הקורבנות הבודדות שבעניינן נערך משפט צדק, אפילו אז, ההקלה לא מונעת ולרוב גם לא מפחיתה את הנזק הנפשי והפיזי שנגרם ונותר בהן כצלקת לכל החיים.

עברות מין לסוגיהן השונים שייכות לפשע שקשה מאוד למנוע, משום שלרוב הוא יתרחש תוך כדי ניצול מצבי חולשה של הקורבנות, תוך כדי ניצול הבושה, התמימות, ניצול יחסי תלות או מרות, תוך כדי איום ממשי או סובייקטיבי. קשה לצפות את הפגיעות הללו, קשה לחשוב עליהן כעל כאלה שעשויות להתרחש לכל אחת מתוך שלוש. אלו הם נתוני הסטטיסטיקה היבשים שכולנו כבר מדקלמות לעייפה עשורים שלמים. ואיתם לרוב, אין לנו הרבה מה לעשות.

מה כן ניתן לעשות?

ניתן לצמצם את הסובלנות במרחב הציבורי לגבי עברייני המין. לא אחת מואשמות, בעיקר נשים פמיניסטיות ב"משפטי השדה" הנערכים לעברייני המין. בהעדר מערכת חקיקה ואכיפה שנתוניה סבירים, נוטלות נשים את החופש לייצר לעצמן מערכות תמיכה אלטרנטיביות במרחב הציבורי כדי לגנות עברייני מין מורשעים ושאינם מורשעים. אפשר להתווכח עד מחר האם זה ראוי מבחינה מוסרית או משפטית בהנחה שאין קורלציה של 100% בין ערכים כמו מוסר צדק ומשפט, אבל כל עוד הויכוח הזה נעשה על קרקע שבה 90% מהתלונות על עברות מין נסגרות ואינן מבשילות לכדי כתבי אישום חמורים ומרתיעים מה לנו כי נלין על חוסר צדק או על העדר מוסר?

במרחב הציבורי של היום למדיה יש תפקיד מכריע, בין אם נרצה ובין אם לאו, היא מעצבת ומגבשת את דעתנו. הדוגמא האחרונה לסובלנות הציבורית כלפיי עברייני מין התפרסמה רק הבוקר בידיעות אחרונות כאשר נחשף עברו של משתתף סדרת הראליטי החדשה "הכפר", דודו דיגמי, עבריין מין מורשע בבעילת קטינה.

מערוץ 10 נמסר בתגובה לקונית כי העניין נשקל והוחלט לפעול ברוח פסק הדין המקל על העבריין המורשע. עניינה של הנפגעת כאמור, לא נשקל. העובדה כי היא תצטרך לצפות במי שאנס אותה בפריים טיים בזמן שחייה הרוסים כליל לא הובאה כלל במערך שיקולי ההפקה. כאמור, עניינה של הנפגעת אינו מעניין. למעשה, היא כלל אינה עניין, לא בבית המשפט, ולא במרחב הציבורי.  זוהי רק דוגמא אחת לכך שערוצי התקשורת השונים מבטאים עמדה סלחנית כלפיי עברייני מין ובכך מעודדים מרחב חברתי סובלני לאלימות מינית כלפי נשים, נערות ונערים. למרבה המזל, יש מי שעושה אחרת.

כשאלי מויאל, ראש עיריית שדרות לשעבר התכוון להעסיק את איציק מרדכי כמרצה בבתי ספר תיכוניים, הייתה זו רונית תירוש, מנכ"לית משרד הרווחה דאז, בגיבויה של  לימור לבנת שכיהנה כשרת החינוך, אשר פסלה אותו מהוראה בבתי הספר, עקב הרשעתו בעבירת מין. זוהי דוגמא מצוינת להעדר לגיטימציה וסובלנות כלפי עברות מין ועברייני מין מורשעים. זוהי לא הרשעה נוספת, אלא המחיר שעל עבריין מין לשלם על מעשיו ולהבדיל אלף הבדלות, כפי שנדרשות להמשיך ולשלם מחירים רבים נפגעות מין על לא עוול בכפן. זה התפקיד שלנו כחברה, כי גם חברה ששותקת מסמלת בשתיקתה מסרים המעודדים פגיעות מיניות. משום מה, נשים מבינות את זה טוב יותר.