לפני כשבועיים התפרסמה כתבה על מחקר של האו"ם אשר בחן את שכיחות הגברים שהעידו כי ביצעו אונס, בהתבסס על שאלונים שמילאו כ-10,000 גברים משש מדינות ברחבי אסיה. המחקר הראה כי 10.9% מכלל הגברים דיווחו כי אנסו אישה שאינה בת-הזוג שלהם (לבד או בקבוצה) ו-2.9% מהגברים דיווחו כי אנסו גבר. עוד עולה מהמחקר כי אונס של בת זוג שכיח הרבה יותר - 24.2% מהגברים דיווחו כי אנסו את בת-זוגם*.

 

עוד ב-Onlife:

ילדה בת 8 לא מקיימת יחסי מין, היא נאנסת

אונס הוא לא חלק מהסכם הנישואים

האם היה כאן אונס ומי אנס את מי?

 

משמעות הנתונים הללו היא שעבור חלק לא מבוטל מהנשים באסיה, וניתן לשער שכך גם בעולם כולו, הימצאות בתוך זוגיות מפחיתה את רמת הביטחון האישי ומעלה את הסיכוי להיאנס. זאת בדיוק הסיבה שבגללה האבחנה המחקרית בין אונס בתוך זוגיות ומחוץ לזוגיות היא חשובה – כי אונס בתוך הזוגיות הוא הרבה פחות מדובר, וישנן עדיין מדינות שבהן כפייה של יחסי מין על ידי הבעל כלל לא מוכרת כאונס על פי חוק, אלא נתפסת כחלק מזכויותיו של הבעל (או מחובותיה של האישה), מה שמקנה למעשה גם לגיטימציה תרבותית.

 

קל לחשוב שמדובר רק על מקומות אחרים ורחוקים, אבל גם בישראל עד שנת 1988 אונס הוגדר בחוק רק לגבי כפיית יחסי מין על אישה שאינה "האישה החוקית", כך שבפועל גבר שאנס את אשתו החוקית בעצם לא עבר על החוק. הנחת הבסיס הייתה שמרגע הנישואין האישה מותרת לבעלה מתי שיחפוץ בכך, כשרצונותיה של האישה כלל לא זכו להתייחסות או הכרה בעיני החוק.

 

אף על פי שהחוק בישראל תוקן זה מכבר, נדמה כי עדיין קיים יחס סלחני מצד החברה כלפי כפיית יחסי מין בתוך זוגיות, באמתלה שמדובר בוויתור או בפשרה לגיטימית בין בני זוג. דוגמה לתפיסה כזאת אפשר לראות בתגובה של בחור שם אלי לאחת הכתבות שדיווחו על המחקר:

 

 

לגבי המחקר, אלי הבין נכון: הגברים במחקר לא נשאלו "האם אנסת?", אלא התבקשו להעיד האם ביצעו מעשים שתוארו בהיגדים שונים. אונס בת זוג נבדק במחקר על ידי ההיגדים: "האם קיימת יחסי מין בכוח עם בת הזוג?" ו"האם קיימת יחסי מין עם בת הזוג שלך כשידעת שהיא לא רוצה, אבל האמנת שהיא צריכה להסכים בגלל שהיא בת הזוג או האישה שלך?". לפי משנתו של אלי, קיום יחסי מין עם בת הזוג בניגוד לרצונה זה דווקא לא אונס, אלא פשרה לגיטימית בין בני זוג, "גם אם לא אידיאלית", וההתייחסות אליה כאל אונס מפחיתה מחומרתם של מעשי האונס ה"אמיתיים".

 

אז האם נכון להתייחס לכפיית יחסי מין על בת הזוג, למרות הידיעה שאינה מעוניינת, כמשהו אחר מאונס - כוויתור ככל הוויתורים שנדרשים בני זוג לעשות בתוך זוגיות? האם באמת, כפי שקובע אלי, מצב זה הוא "לגיטימי גם אם לא אידיאלי"?

 

כדי לקבוע האם ויתור או פשרה הם לגיטימיים כפי שאלי טוען, יש לענות על שתי שאלות: האם קיום יחסי המין נעשה מתוך בחירה חופשית והאם הוא נעשה בהסכמה חופשית. את השאלות הללו יש לשאול תמיד, בכל אינטראקציה מינית, אבל חשוב להמשיך ולשאול אותן גם כשנמצאים בתוך מערכת יחסים זוגית.

 

ויתור לגיטימי הוא תוצאה של משא ומתן בין בני הזוג, המתנהל מנקודת מוצא שוויונית, מתוך הכרה בחשיבות ההסכמה ותוך חתירה להבנה ברורה של הרצונות והגבולות של שני בני הזוג בזמן נתון. הוויתור הוא לגיטימי רק במידה שקיימת אפשרות לסרב, ושבני הזוג לוקחים אחריות משותפת על הבחירה. בגלל שהרעיון הזה נשמע רדיקלי לחלק לא מבוטל מהא/נשים, אני ארגיע ואומר שמספיק ששני בני הזוג רק יהיו מודעים ומכווננים למצב שכזה, בשביל שהסיכוי לפגיעה או לכפייה יפחת משמעותית.

 

המצב המתואר במחקר, בו אחד מבני הזוג מניח שהצד השני צריך להסכים רק מעצם קיומה של מערכת יחסים זוגית, הוא מצב שכמעט בלתי נמנעת בו הפגיעה. מצב כזה מעקר את אלמנט הבחירה החופשית ומייתר את ההסכמה החופשית, שכן ההסכמה להיות בזוגיות מתפרשת כהסכמה גורפת, וזכות הבחירה האם לקיים יחסי מין או לא כלל לא נלקחת בחשבון. בהיעדר בחירה חופשית והסכמה חופשית המעשה המיני הופך לאונס. 

 

חשוב לומר זאת באופן ברור: אין כזה דבר אונס "אמיתי" ואונס "לא אמיתי". אונס בתוך זוגיות הוא אונס לכל דבר ועניין. הוא לא "פחות אונס", ולא "פחות אמיתי". ההתעלמות של הפוגע מהגבולות היא אמיתית, הפגיעה שחווה מי שנכפו עליה/ו יחסי מין היא פגיעה אמיתית, והשלכותיה הן השלכות אמיתיות. אסור לזלזל בכך או להפחית מחומרת המעשה. זה שבן הזוג הוא הפוגע לא מקל ולא הופך את המעשה לפחות חמור - הוא חמור באותה מידה שבה כל התעלמות מרצונות האחר/ת היא חמורה.

 

טשטוש הגבול שבין ויתור לגיטימי בזוגיות לבין כפיה של יחסי מין, כפי שעושה אלי בתגובתו,  דומה לטשטוש הגבול שבין חיזור להטרדה מינית. בשני המקרים לצד הנפגע ברור שקורה משהו שהיא/הוא אינם מעוניינים בו, ואילו הצד הפוגע מיתמם ומוצא שלל תירוצים להצדיק את התנהגותו, אותה הוא תופס כזכותו הטבעית. התייחסות לכפיית יחסי מין בזוגיות כאל ויתור לגיטימי הופכת את היוצרות - היא מעבירה את האחריות מהפוגע אל הנפגע/ת שלכאורה "הסכימ/ה", למרות שבפועל כלל לא נשאל/ה מהו רצונ/ה. מנגנון ההיפוך הזה פועל גם כשמדובר בהטרדה מינית – הנחת המוצא היא שהאישה "רוצה" בהתנהגות הפוגענית, ואם היא מתקוממת או מסמנת גבול, אזי היא פוגעת ב"זכות" של הגבר "להחמיא" ולחזר. בשני המקרים הנחת המוצא הזאת היא פסולה.

 

בכל הנוגע ליחסי מין בזוגיות ובכלל (ובהנחה שאין באמת כוונה לפגוע) עלינו לשאוף לצמצם ככל הניתן את השימוש בצירוף המילים "מעשה לגיטימי גם אם לא אידיאלי". עלינו להפגין הרבה פחות סובלנות כלפי פתרונות פוגעניים אשר מייטיבים עם אדם אחד במחיר של פגיעה באחר/ת, ולהשקיע הרבה יותר מאמצים במציאת פתרונות הדדיים, המוסכמים על ידי שני בני הזוג במידה שווה, מתוך כבוד וכוונה אמיתית להיטיב - לא לפגוע ולא להרע, ובטח שלא לעשות שום מעשה תוך כפייה.

 

* יש לציין כי שיעורי הדיווחים במדינות השונות היו שונים מאוד, כשהמדינה הכי פחות בטוחה לנשים היא פפואה ניו-גיניאה. את התפלגות הדיווחים לפי מדינה ניתן למצוא במחקר עצמו. 

 

לאתר מרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי אונס ותקיפה מינית

1202- קו סיוע לנשים ונערות

1203 – קו סיוע לגברים ונערים