זאת שעוזבת 

עוד שבוע אני עולה על מטוס ונוסעת מכאן. אין לי תכנית מאד מסודרת, יש לי רק כמה כיוונים, ועדיין אני מרגישה שזה עדיף על פני מה שיש לי כאן. לפחות שם יש לי איזה לא נודע, משהו לקוות לו.

 

אין צורך להרחיב על מה שכולם אומרים וכולם מכירים. יקר כאן, קשה כאן, זה מאבק הישרדות תמידי, ואין שום הבטחה לכלום. אבל אני מרגישה שמה שובר אותי יותר מהכל, זאת בדיוק אותה גישה שהביאה את אדון שר האוצר המדושן, נצר זחוח לגזע האדונים שלא נאבק יום בחייו, לשחרר את הנזיפה הטיפשית הזאת: המחשבה שאני עובדת אצלו, ולא הוא אצלי.

 

זאת טעות בסיסית בהבנת היחסים בינינו, והיא עוברת כחוט השני לאורך כל מוסדות המדינה, ואחר כך גם מחלחלת לגופים אחרים, והגיע הזמן להבהיר: אני איני נתינה, אני אזרחית. אני לא עובדת אצל רון חולדאי וגם לא אצל בנימין נתניהו. הם עובדים אצלי. הם משרתים אותי. או לפחות הם אמורים.

 

תשמע, יאיר לפיד, יש לי סיבוב אחד של חיים, ואני לא מתכוונת להעביר אותו מולך על הברכיים, מחכה שתנחית עלי עוד מכה בזמן שאני מודה לך על זה שאתה לא אנטישמי ואתה עושה את כל זה מטעמי ציונות ורוח יהודית. אני מקווה שתסלח לי, הוד אוצריותך, אבל אני מעוניינת לחיות חיים נעימים יחסית. קצת איכות חיים, זאת שקיבלת ביום הולדתך על מגש של כסף, ואתה אפילו לא מבחין בה.

 

אני לא חושבת שהמדינה תקרוס אם אני אעזוב, ואני לא מאיימת על אף אחד. אני כן חושבת שהיא עוברת תהליך מתמשך של ריקבון, ואני מעדיפה ללכת למקומות שהקרקע בהם היא  טיפה יותר מוצקה. ככה אני, אדון שר אוצר שלא עבד קשה יום בחייו אבל מחזיק הון אישי של 22 מיליון. מפונקת.

 

אני אוהבת את השימוש הציני המתמשך בנושא השואה. בזמן שניצולי השואה רעבים כאן ללחם, נתניהו משתמש בה מעל בימת עצרת האו"ם באותה קלות שבה אני משתמשת בנייר טואלט. כמעט בכל נאום שלו רק חסר שהוא יפתח את מפת אושוויץ ויראה לעולם עד כמה, עד כמה אנחנו לנצח קורבנות נרדפים. השואה היא כאילו איזשהו קלף שבהתחלה איפשר את הקמת המדינה, ובצדק. אחר היא הפכה לכרטיס פתוח עבורנו לעשות ככל העולה על רוחנו לעמים אחרים. עכשיו היא הופכת לכרטיס פתוח לעשות גם לנו מה שרוצים. כי לאן נלך? אבל מה אני אגיד לך, יאיר לפיד, אם יש משהו שלמדתי מהצד הפולני במשפחה שלי ששרד את השואה, זה שאם המציאות מופנית נגדך – זה הזמן לקפל את הדברים וללכת. אין לויאליות למקומות, הם רק מקומות. הנאמנות היחידה היא לחיים. לרצון לחיות את החיים האלה בלי להאבק כל הזמן על הישרדות.

 

כמה מהר עבר יאיר-"אחיי העבדים"-לפיד ממצג השווא של אחד שמבין אותנו, לטקטיקת ההפחדה הישנה והמוכרת של נתניהו. אותי לא תפחיד באיומי שואה, אדון שר האוצר, משום שהיא רחוקה ממני. לא האיום האיראני ולא האיום האנטישמי הם אלה שמדירים שינה מעיניי, והגרמנים האלה, עם הלימודים בחינם שלהם, והגבינות והבירה בזול שלהם, לא נראים לי כמו בניו של השטן. כרגע, הם מתעללים בי הרבה פחות ממה שהמדינה שלי מתעללת בי. האיום המוחשי ביותר על חיי הוא האיום הכלכלי, זה שאני מרגישה מדי חודש, זה שאני צופה בו גדל בזמן אמת, זה שמאיים לבלוע אותי.

 

והמאבק ההישרדותי הזה הופך אותנו לאנשים קשים, כאלה שמסתובבים בתחושה שכולם מנסים לדפוק אותם, כאלה שלא יכולים להרשות לעצמם להיות נדיבים, חייכנים, נעימים. זה גובה מחיר בדינמיקה הקהילתית, זה הורס בכלל כל סיכוי לייצר תחושה של קהילה. זה אוטומטית הופך אותנו לאחד נגד השני. צעקות בכביש, ריבים בקופת חולים, אלימות בים. אנשים שחיים בשפע לא נוהגים כך, קל להם לחייך ולהיות נינוחים. ואני לא מעוניינת לחיות ככה יותר.

 

אז אני נוסעת לחו"ל, ואתה מוזמן להרגיש נורא מאוכזב ממני או לנזוף בי ולאיים עלי עם השואה. זה לא מאד מעניין אותי, כי כפי שאמרתי, אני לא עובדת אצלך. אתה יכול להמשיך ולהגיד ציונות, אבל אני בכלל לא יודעת מה זה כבר אומר בשלב הזה. ובעיקר, יאיר לפיד, אני נוסעת כי עם ציונות בשקל לא הולכים למכולת. וגם אם כן, מה כבר אפשר לקנות בשקל?

 

--------------------------------------------------------------------------------------------

זאת שנשארת 

אחד הדברים הכי יפים שלימדו אותי בתואר השני זה לחשוב תמיד לא רק מה נאמר, אלא למה דברים נאמרים כמו שהם נאמרים. הסטטוס המרתיח שפירסם יאיר לפיד לגבי חוסר הסבלנות שלו ל"אנשים שמוכנים לזרוק לפח את הארץ היחידה שיש ליהודים כי בברלין נוח יותר" תיאר את מצבם של אלו שבחרו לעזוב בארבע מילים בלבד – אלו ש "נמאס להם" והם "עוזבים לאירופה". כמה נוח.

 

לעומת זאת בדמגוגיה הזולה המפליגה בתיאורי שואה גרפיים (תודה דרך אגב, יאיר, על שהארת את עיני, זה לא שאני סופגת קולנוע שואה, ספרות שואה ודימויי שואה מהיום שבו נולדתי) הוא לא חוסך במילים.  ואני שואלת את עצמי למה. למה לתאר אותנו – אנשים עובדים, שסיימו תואר ראשון, ואחר כך תואר שני, שמשלמים מיסים, בארבע מילים בלבד . "נמאס להם – עוזבים לאירופה".

 

אז למה, יאיר? אולי זה נוח לצמצם ולהקטין אותם. אולי זה מרגיע לקרוא להם קומץ. לזלזל בהם. אולי זה עוזר להישאר עם הראש עמוק עמוק בחול או בספל האספרסו ולא לראות שיש כאן בעיה אמיתית שגורמת לאנשים לרצות ללכת מפה ולא לחזור לעולם.  

 

האמת היא יאיר, שאנחנו עוזבים לא כי נוח בברלין. באמת שלא כל כך נוח להיות מבודד, בלי שפה, משפחה או חברים, בעבודה גרועה ובקור. אנחנו עוזבים כי אנחנו כועסים ופגועים. מאד מאד. הסיפור שמכרו לנו כשהיינו קטנים, "תתאמץ, תשקיע - תצליח" הסתבר כלא יותר מבלוף – עבדו עלינו בעיניים. האמת היא יותר משהו סטייל  "תתאמץ, תשקיע, יבינו שאתה הפראייר שתמיד משלם ויגרמו לך להתאמץ יותר". אז גדלנו, התפכחנו, הגענו לגיל 30 והבנו שלא רק שהמצב גרוע, הוא הולך רק להחמיר. וזאת הבעיה. כי באמת שאין לי התנגדות עקרונית לשלם שמונה עשר אחוזי מע"מ במקום שבעה עשר. לא בגלל זה אני וישראל נתגרש. זו יותר התחושה הזו של "לישון עם האויב" שמציקה לי. הידיעה שאתה ו 119 האנשים שסביבך, שהבטיחו לדאוג לי ואף מקבלים על כך שכר נאה, דורסים אותי יום יום, שעה שעה, בכל אשר אפנה, ואני עוד צרכנית די קטנה של שירותי המדינה כי היה לי מזל ומעולם לא נזקקתי לקצבת ביטוח לאומי, לדמי אבטלה או לדמי נכות. זאת ההבנה שהכספים שאני מעבירה למדינה יום יום מנוהלים בהפקרות, בחוסר צדק ובבזבזנות פושעת. ובעיקר, זאת ההבנה שאין לי על מי לסמוך. מערכות יחסים יכולות לשרוד הרבה דברים, אבל כשכבר אין אמון – הדרך למדרגות הרבנות או לשערי נתב"ג קצרה יותר מאי פעם.

 

נכון, יש אנשים שיגידו שחייבים להישאר כאן בכל מחיר, שהמדינה היא שלנו והיא לטובתנו, שבעצם כל הגזירות הכלכליות הן חלק מתכנית יותר גדולה שמטרתה לשפר את מצבנו (מזכיר לי רוסי אחד, אם כבר דיברת על משטרים אפלים...) ושהממשלה היא אבא מיטיב ולא אבא מכה. בפסיכולוגית קוראים לזה "הזדהות עם התוקפן". משהו שאנשים עושים כשזה מאיים מדי להכיר בטבעו התוקפני וההרסני של מי שפוגע בהם.

 

אני שואלת את עצמי האם אתה רואה את הייאוש שלנו? האם כתבת סטטוס כל כך אטום ומנותק פשוט כי אתה לא רואה למה אנשים כבר לא מסוגלים לחיות כאן, או כי אתה לא רוצה לראות? ומה מבין השניים יותר גרוע?

 

כי בטח מאד מפחיד להרים לרגע את הראש ולהבין שהמעמד העובד, שעתיד המדינה היחידה שיש ליהודים, כפי שכתבת, תלוי בו הולך ונטחן לאבק דק.  מה שעוד יותר מפחיד זה לגלות שאתה הוא זה שמסובב את ידית המטחנה.

 

לא רציתי לדבר על השואה, באמת שלא. זה נראה לי זול ולא הוגן ובטח שלא אלגנטי. אבל אם כבר שואה אז הייתי רוצה לספר לך על עוד משהו שספגתי בגן ובבית הספר ובכל יום שואה ובכל פעם ששמעתי מבטא גרמני ובכל פעם שראיתי זקן עם מספר על היד. לתוך תוכי נוצקה אמת ברורה שאין עליה עוררין: מי שהבין בזמן שהספינה טובעת - נשאר חי. איך זה בתור סיבה לעזוב לאירופה? 

תגיות