גם כשאנחנו שקועות עמוק בתוך המאבקים החברתיים שלנו כאן, אני ממליצה מדי פעם להרים את הראש ולהביט מסביב. כדי לקבל פרופורציות, כדי לקבל השראה, כדי להרחיב את גבולות הסולידריות, כדי להבין שכשלנשים יש כוח – זה כוח גדול, ובעיקר דורש הרבה מאוד אומץ. מבט מסביב מלמד ששינויים לא מתרחשים מעצמם "באופן טבעי" ותוך "אבולוצית חיים". כדי ששינויי עומק חברתיים יתרחשו, יש צורך במישהי שתוביל אותם, יש צורך במעשים יזומים, יש צורך בהרבה, אבל באמת הרבה אומץ אישי, משום לעיתים קרובות מישהי משלמת את המחיר בסוף הדרך, ואולי אפילו כבר בתחילתה.

סעודיה היא המדינה היחידה בעולם שבה אסור לנשים לנהוג. סעודיה גם הייתה המדינה האחרונה בעולם שהעניקה לנשים זכות בחירה. מלך סעודיה החליט שבבחירות המקומיות בשנת 2015 יוכלו הנשים הסעודיות לראשונה בהיסטוריה ללכת להצביע, וגם להציג את מועמדותן. במקביל גם מינה המלך – לראשונה – נשים למועצה העליונה של המדינה.

השנה גם השתתפה ספורטאית סעודית ראשונה במשחקים האולימפיים בלונדון, אחרי שבאפריל השנה הוענקה לנשים האפשרות להשתתף במשחקי ספורט בבתי הספר הפרטיים (גם זה היה באפריל), ואז גם הותר לראשונה לנשים לרכוב על אופניים בפומבי.

ולמרות כל השינויים המשמעותיים האלה, נהיגה במכונית נותרה בגדר האיסור. עד כדי כך איסור, שאחד מכוהני הדת במדינה הכריז שנהיגת נשים במכונית תפגע בשחלות שלהן ותפגע בילדים העתידיים שלהן. במקום אחר נאמר בביטחון רב שנהיגת נשים במכונית תגרום להומוסקסואליות, לצריכת פורנוגרפיה ולזנות. בקיצור: הגברים בסעודיה מעדיפים את הנשים בבית, ואם הן במקרה ברחוב, אז רק בליווי גבר, וכשהן מכוסות מכף רגל ועד ראש.

סעודיה נמצאת במקום ה-131 – בין הנמוכים ביותר בעולם – במדד השוויון המגדרי של הפורום הכלכלי העולמי. אגב, במקומות הראשונים, כמה לא מפתיע, נמצאות איסלנד, אחריה נורווגיה, שוודיה, דנמרק ומדינות צפון אירופה. ישראל, למתעניינות, נמצאת במקום ה-56, אי שם במרכז הטבלה, בין סינגפור לצרפת.

צילום: רויטרס

לפני חודשים אחדים קיימו נשים בסעודיה שביתת שבת בדרישה לאפשר להן לנהוג. באופן אבסורדי, נשים סעודיות יכולות לנהוג במקומות אחרים בעולם, כולל בעולם הערבי, אבל לא בארצן שלהן. הן קיימו שביתת שבת, כשהן יושבות בתוך המכוניות בדרישה לשנות את החוק. לאחרונה נתפסו כמה נשים נוהגות ושילמו על העבירה על החוק מחיר גבוה. אחת הורשעה ונדונה ל-10 מלקות, אחרת קיבלה מאסר על תנאי ובעלה חוייב לחתום על מסמך ובו הוא מתחייב שלא לאפשר לרעייתו לנהוג שוב.

אבל מרחוק נראה שזה רק עניין של זמן. קשה להניח שאפשר יהיה, אפילו במדיניות מגדרית נוקשה להמשיך עוד זמן עם האיסור על נשים.

הנשים הסעודיות שהחליטו לצאת למאבק לשינוי ולא לשתוק, מצטרפות לשורה של נשים אמיצות בעולם הערבי שיוצאות בפומבי נגד האיסורים הנוקשים החלים על נשים, פעילות שמובילות את ההפגנות הגדולות (במצרים, בתוניס ואפילו בסוריה). כלומר, כמה לא מפתיע וכמה מעודד לראות שנשים מובילות מאבקים חברתיים לא רק במדינות דמוקרטיות מערביות ומאפשרות, לא רק במקומות שבהן יש לנשים נגישות להשכלה, למוקדי קבלת החלטות, אפשרות להתארגנות באופן פומבי ועוד, אלא שגם במדינות שבהן הפערים החברתיים והמגדריים עמוקים וחלים איסורים קשים על פי חוק – גם שם נשים מובילות את המהפיכה.

התופעה הזאת זכתה לחשיפה ולתמיכה בינלאומית משמעותית לפני שנתיים כאשר פעילות של נשים קיבלה הכרה כאשר הוענק להן פרס נובל לשלום. זו הייתה כזכור נשיאת ליבריה, אלן סירליף-ג'ונסון, ביחד עם בת ארצה, הפמיניסטית האקטיביסטית ליימה גבווי, וביחד איתן עמדה על הבמה צעירה מוסלמית העיתונאית ופעילת זכויות האדם מתימן, טווקול קרמן.

וכמובן שכדאי לזכור בהקשר הזה גם את דפני ליף וסתיו שפיר שהובילו עשרות אלפי ישראלים בקיץ 2011 בדרך אל הצדק החברתי. נשים צעירות, נחושות, חזקות, מובילות ומנהיגות.

אז יש להניח שהנשים בסעודיה צועדות אולי באיטיות, אבל המסלול שהן מתוות לעצמן סולידי ובעיקר ברור.