את בוקר יום האתמול (7.10.13) פתחתי בתשע בבוקר בהתלבטות בין שלושה סוגי כריכים ברחוב קינג ג'ורג הירושלמי.

"קחי את זה. זה הכי טוב" פסקה המוכרת.

"למה דווקא את זה?", תהיתי בקול.

"זה מלחם מזונות. את מקפידה על מזונות?", שאלה

"אם הייתי יודעת מה זה, אולי הייתי מקפידה", עניתי.

שתיקה.

"תסבירי לה מה זה מזונות!" מתערב הבחור שאחריי בתור.

היא מסבירה שאכילת מזונות פוטרת מנטילת ידיים אבל בלי שום קשר זה גם יותר טעים- בהבטחה. אני לא מקפידה על נטילת ידיים, אבל האמת שזה נשמע הגיוני, גם עניין הנטילה וגם עניין ההבטחה, אז הלכתי עם ההמלצה. משם המשכתי לפגישה ועוד פגישה ועוד אחת.  בשתיים וחצי מגיעה הודעת סמס בהולה- "צאי מירושלים! אם את עדיין יכולה..."

בחדשות אני שומעת אלפי חרדים ממררים בבכי על שלא זכו להיכנס לעיר החסומה והנה זכיתי אני להיות כאן במקרה. אבל אין באמת דבר כזה מקרה. אני מסמסת לחברה שאני מחליטה להתעלם מכל הסמסים המפצירים ולהישאר בירושלים והיא אומרת שזו זכות גדולה להיות בהלוויה של צדיק כזה גדול.
אני לא מבינה מה היא אומרת.

מה הזכות?

של מי הזכות?

במה זכיתי?

זכיתי לעמוד עם מאות אלפי גברים חרדים בסמטאות הצרות, מעט נשים חרדיות, שתי מסורתיות ואף לא חילונית אחת, או שלא ידעתי שהיא כזאת.
זכיתי להרגיש את הזרות של עצמי בתוך כל ההמון, נראיתי לעצמי משונה. משונה מאוד אפילו.
זכיתי להרגיש איך הרחוב מסתדר למרות ההמון, שומר על צניעות ומרחב ועדיין יכולתי ללכת בחופשיות בלי להרגיש מאוימת. מישהו אפילו ביקש ממני סיגריה.
זכיתי להיות בין רבבות ולשמוע שקט. ראיתי אישה אחת בוכה.
זכיתי לשמוע מישהו מספר שלמרות שזה היה מפחיד - הוא הקריב את גופו במסירות נפש כדי לגעת ברכב שזה הכי קרוב לארבע אמות שאפשר.
זכיתי לשמוע מישהי מתבאסת שלא הצליחה להגיע לבית הקברות ומישהו מנחם אותה שהיא עשתה ככל שביכולתה והעיקר הכוונה.
זכיתי לראות אמא מסבירה לחמשת ילדיה הקטנים שהם זכו במצווה גדולה ולראות אותם מתרגשים עד השמיים וחזרה.
זכיתי לשמוע שמה שאפיין את הפסיקה שלו היה שתמיד פסק לקולא, כלומר להקל אם אפשר. למען אחדות עם ישראל.

כשמסע ההלוויה תם, חשבתי על כל מאות ההפגנות שנכחתי בהן בשנים האחרונות, את חלקן אפילו ארגנתי בעצמי. כמה כוח ומאמץ ומשאבים נדרשו מאתנו להביא את האנשים החוצה.

כמה מעט יצאו בסוף.
כמה שפופים ושפופות היינו כשהכל נגמר, כמה הפוליטיקה הנמיכה אותנו, ריסקה אותנו.

ובתוך ההמון השחור והאינסופי הזה ששטף את הרחובות, המון שאינו שלי -  ואיני שלו, אני רואה את הרוח שכל כך חסרה בנו. וחושבת שאת כל זה הביא לכאן מי שחיפש תמיד לקולא ולא לחומרא.

אז כן, זו אכן הייתה זכות גדולה.

זכיתי להיות בהפגנה הגדולה בתולדות המדינה.
הפגנה של כבוד. של אהבה. של חמלה ושל יחד.
ולמרות שהייתי כל כך זרה, זכיתי להרגיש שכל זה - גם קצת שלי.