נראה שרעידות האדמה שפקדו אותנו הן לא הסממן היחידי לחזון אחרית הימים. השבוע התפרסם סקר שהזמינה קמעונית האופנה הבריטית Littlewoods.com, המצא כי 74 אחוז מהנשים במידה 16 הבריטית (44 בעברית) מרוצות מהמראה שלהן. באופן מפתיע, בקרב הנשים שלובשות מידה 6 (34) עומד אחוז המרוצות על 42 אחוז בלבד. אם כל זה לא גורם לכן לפתוח את הפה בתדהמה, אולי המשך הסקר יעשה את זה: מתברר ש-52 אחוז מאותן נשים שמשתחלות למידה 6 חושקות בקצת יותר קימורים, מתוך האמונה שככה הבגדים יראו עליהן טוב יותר. ורגע, עכשיו אנחנו עוברות לדובדבן: הגוף שהבריטיות הכי חומדות לעצמן הוא זה של השפית נייג'לה נולסון. אחריו ברשימה הגוף ביונסה, קים קרדשיאן, כריסטינה הנדריקס ו- שימו לב - אדל (!).

 

עוד ב-onlife

 

אין ספק שהמחקר הזה הצליח להרים לא מעט גבות, הרי כל חיינו אנחנו מקבלות את המסר ההפוך:  ככל שתהיי יותר רזה, ככה החיים שלך יהיו יותר מדהימים, יהיו לך יותר חברים, יותר מחזרים, יותר בגדים ואי לכך – את סוף סוף תצליחי להיות מאושרת. מרבית החיים אנחנו נמצאות במרדף אחרי משקל היעד, בדיוק כדי להרגיש את תחושת האושר האבסולוטית שמוקרנת לנו מתוך הפרסומות, מכל אותן תמונות של דוגמניות עם גוף מושלם וחיוך כנה תוצרת הפוטושופ. חיוך שכל כך שונה מהחיוך הלא מלא שלנו.

 

אז למה זה קורה? למה מכל פינה מתעקשים לגרום לנו להרגיש שאנחנו לא בסדר? שכל עוד אנחנו לא נכנסות לבגדים במידה בלתי אפשרית, אסור לנו להיות מרוצות מעצמנו, אסור לנו להגיע למצב שבו אנחנו מביטות במראה ואומרת: "וואלה, אני דווקא לא רעה בכלל"?

 

כרגיל, התשובה קשורה לכסף. הרי אנשים מרוצים קונים פחות. לאנשים מרוצים אי אפשר למכור כדורי הרזיה, מכשירי כושר הזויים, מחטבים, ממריצים, שורפי שומנים, חטיפי גרנולה, יוגורטים דלי שומן, גלידה ללא גלידה ונעליים מחטבות. אי אפשר למכור להם קרם נגד קמטים לעיניים, קרם נגד קמטים לשפתיים וסרום חדשני נגד קמטים במצח. למעשה, יכול להיות שגם אי אפשר למכור להם פיצה בשעות לילה מאוחרות, כי לרוב (וכמובן שלא תמיד) זה מה שעושים אנשים שממלמלים "אני כזה חלש אופי" ולא כאלו שאומרים בגאווה: "היום אני אעשה קצת טוב לעצמי, כי מגיע לי".

 

תעשיות שלמות מתגלגלות בזכות העובדה שאסור לנו להרגיש טוב עם עצמנו, ואנחנו מאמינות להן. וככה, במקום ליהנות מהתחושה שאנחנו בסדר, שהקימורים שלנו נשיים ויפים ומבטאים את הייחוד שלנו, אנחנו אכולות רגשות אשם שמיד מזכירים לנו איפה המקום שלנו: במרוץ המטורף לעמוד באידיאל בלתי אפשרי, שכל עוד אנחנו לא עומדות בו – כנראה שאין טעם לחיים.