אתמול הבן שלי חגג ארבע שנים להיוולדו.
ארבע שנים של שאלות אין סופיות, של תהיות לגבי האם מה שאני עושה כאם הוא נכון, האם ההחלטות שלי טובות והאם אוכל לשפר עוד. 
אני לא אימא היסטרית, לפחות לא הייתי מגדירה את עצמי באופן הזה. אבל אני לא יכולה להפסיק לחשוב כמעט אף פעם במה הייתי יכולה לשפר את החינוך שאני מעניקה לבני.

 

עוד ב- Onlife:

 

לחנך בן זה לא קל. למעשה, אני לא יודעת איך זה לחנך בת, ואני לא מסכימה במאת האחוזים עם ההגדרה המגדרית של כל אחד מהם. אני רק יכולה לספר שאתמול, שוב, קנינו מכונית (עם שלט הפעם) לילדון ליום הולדתו, שמתווספת לעוד עשרות מכוניות שנמצאות בארגזי הצעצועים שלו.

 

לכאורה, מתנה ראויה וטובה, אבל לי זה רק העביר את הצמרמורת הקטנה שיש לי בכל פעם שהילד שלי חולף בקלילות על פני המדפים הורודים, אחרי הסתה של ארבע שנים מהם, על ידי כל גורם בחייו שהוא לא אני.

 

אני מודה על כך שאני לא נאלצת להיות מעורבת בחינוך של בני לבדי, אבל זה בהחלט אחד המינוסים הגדולים בעיני.

 

שוב אוטו, שוב תחנונים לקנות רובה, שוב אני לא מסכימה ושוב ההבנה שמה זה משנה באמת? הרי בבית של אביו הוא כן מקבל צעצועים דמוי כלי נשק, ובמה השינוי שבבית שלנו אני לא מרשה לו?

 

למה שווה ההתעקשות על חינוך לא מגדרי?
כי בכל פעם שאומרים לבן שלי "אבל זה לבנות", ואני שואלת מה רע בזה, אין תשובה "מדעית", או לפחות מנומקת. יהפוך להומו, אתם אומרים? ומה רע בהומו? יחליט בבגרותו שהוא רוצה להיות אישה? ומה רע בזה, בעצם? נראה לי כמו אדם שמחובר לתחושות הפנימיות שלו ויודע לעמוד על שלו. רגיש ונכון להיות הוא עצמו. אבל מעל הכל, יש את הסיבה האמיתית: "דברים של בנות" הם לא המצרך הכי פופולרי. אלא אם כן - את בת, כמובן.

 

מהם דברים של בנות? החל מבובות, שנועדו לדמות סיטואציות של החיים הבוגרים במשחק, ולא ברור מדוע זה אמור להיות שייך אך ורק לבנות, ועד לתחפושות "נשיות", מגוון צבעי פנים - איפור, והכל בצבעים פסטליים ומתקתקים, שמשום מה גם הם שמורים לבנות.

 

האם הבנים שלנו לא יכולים להיות מתוקים, מכילים, לדמות סיטואציות מהחיים האמיתיים במשחק, אלא להיות רק חיילים - כובשים ופוצעים, נהגי מרוצים, ומיני תפקידים שלא דורשים מעורבות רגשית?

 

ומה אנחנו בעצם מלמדות את הבנים שלנו אם לא: אל תהיה מעורב רגשית. אל תרגיש תחושות "נשיות": של הכלה, של איכפתיות, אל תתעסק במראה החיצוני שלך (וכשזה הרי נעשה מבחירה, זה אחד הדברים הכי מקסימים שאפשר לתת לילד: היכולת להשתנות ולהתחפש) והיה קר ומרוחק ככל שתוכל, ממש כמו המתכת ממנה עושים מכוניות-צעצוע.

 

חופש הבחירה- חופש האיזון

אני מאמינה גדולה בחינוך. בהצבת גבולות ברורים שלא משתמעים לשתי פנים, ובדיבור על הגבולות האלה, וגם כתבתי על זה בעבר. אבל לצד הגבולות האלה חייבת לבוא זכות הבחירה, ובחברה פטריארכלית, היא חייבת להיות מלאכותית עד שלב מסויים.

 

וכך, בעיני, להחזיק צעצועים השייכים לכל המגדרים, מבטאים את זכות הבחירה הזאת. לשים לק ליד הילד שלי, או לדבר איתו על האם הצבע של ציפורני יפה, מבטא את זכות הבחירה הזאת, משום שהוא ירצה לחקות אותי, ובכך לשבור את ההגדרות הבינאריות בעצמו. לעודד אותו לשחק בבובות, ואפילו להביע רגשות במשחק עם מכוניות צעצוע, כי כך הוא יהיה מודע לרגשותיו ולא אטום רגשית, זה מימוש זכות הבחירה הזאת. ומבחינתי, אם בהתחלה זה נעשה באופן מלאכותי- שיהיה כן. בהמשך, הוא ידע לעשות זאת בעצמו, כי זה מה שעודדתי אותו בילדותו ובינקותו.

 

מעל הכל עומד האיזון שחשוב בעיני מהכל. האם אני רוצה לחנך אדם קטן לבחור בדרך מוגדרת אחת או באחרת? למעשה, אני אעדיף את האמצע. קצת משם וקצת מפה, ובכך גם אם הוא יבחר בדרך אחת, יהיה לו מושג לגבי הדרך השניה, אבל ככל הנראה שהוא יבחר בדרך המאוזנת יותר, והסבירה יותר.

 

בן בכחול עם לק כחול

לפני כמה חודשים הילדון התחיל ללכת לגן עם לק. לנסוע לאביו, עם אותו הלק.

הוא התעקש שאמרח לו כמה צבעים, כשכולם גוונים של כחול. זה נראה לי קצת מצחיק, בכל זאת, כחול הוא צבע "של בנים", ואולי זה הופך את זה ל"בסדר" מבחינה מגדרית שהאוהב כחול שלי בוחר ללכת עם לק בצבע "גברי".

 

התגובות לא איחרו לבוא: סבתו הורידה את הלק, הסבירה שהוא מלוכלך ושזה לבנות. בגינה, שאלו אותו למה הוא שם לק והאם הוא יודע שזה של בנות. אותי האשימו בכך שאני "מקלקלת" את הילד.

 

שי בוחן את הלק הכחול שלו. צילום ביתי

 

היום, הוא לא מוכן לשים לק. הוא מתלהב מהצבעים שעל ציפורני, אבל התבנית כבר נחקקה במוחו: אם הוא יעז לגלוש מעט מהמסגרת המגדרית שהוקצתה לו, הוא יחווה תגובות קשות.

 

ובדיוק בגלל זה, החופש חייב לבוא ממקום של שחרור ממגדר. כשהכל חצוי לורוד וכחול, לבארבי וחיילים, יש באמצע ילד שרוצה להיות הוא עצמו, והוא לא יוכל להיות מה שהוא מבקש כל עוד התגובות ל"הפרעת הסדר הציבורי" קשות כ"כ.

 

רציתי לכתוב גם איך להתמודד עם התגובות האלה, אבל אין לי תשובה אמיתית. אני יכולה רק לחשוב שבילד הבא, עם הלק, תבוא חולצת "לא עניינכם" שתסגור את הנושא.