שמי רות קוליאן ואני חוזרת בתשובה כבר 13 שנים. לאחרונה עתרתי לבית המשפט עליון בבג"צ בכדי שהמדינה תחדל לממן מפלגות ללא נשים. אך, לפני שאגע בנושא זה, אני רוצה לשתף אתכן הקוראות בזיכרונות של שבתות ילדותי. כשהייתי ילדה, גדלתי לשנוא את שבת. ולא מהיבטים דתיים חלילה, הבית היה מסורתי, אלא כי שבת היה "היום". בשישי בצהריים אני כבר זוכרת את התמונה: אני נכנסת לבית אחרי הלימודים, אמי מבשלת, אבי ישוב על הספה עם בקבוקי אלכוהול, ואני יודעת שהערב, כמו בכל ערב שישי, אבי ישתה.

 

עוד ב-onlife: 

 

סיגריה ראשונה בגיל שבע – כדי ליטול אותה מאבי השתוי

וזו כבר הייתה משנה סדורה משישי לשישי, אבא שותה, מאשים את העולם, מאשים את עצמו, קורא לאחותי הגדולה שמפחדת לבוא, אמי מחבקת ומגוננת עלינו, אחיותיי שותקות, מבועתות. ואילו אני מנסה מטעם ההיגיון לשוחח עם אבא כשהוא שתוי, ומנסה בכל זאת: "כן, אבל אולי אם תפסיק ותנסה....", "אבל אולי היא לא התכוונה...", אבי קורא לאמי למטבח (כשהוא שתוי), היא מתעלמת. ואז מגיע התור של אחותי הבכורה שמפחדת גם היא ללכת, ואז תורי – אני מעיזה. נכנסת יושבת מולו, ובתמימות של בת 7, מנסה לגרום לו להפסיק לשתות, להעניק לו תירוצים אחרים לחיים, כמו הבנות שלו, למשל.  

 

לא עובר זמן רב, וכמויות השתייה האדירות עושות את שלהן, והוא נרדם עם סיגריה דלוקה בידו על הספה. בגיל 7 - הפעם הראשונה בה נגעתי בסיגריה, היה בשביל ליטול אותה מידה של אבי הישן. ואז, ידענו  שבבוקר זה יגיע, לפעמים הייתי מתאמצת להשאיר את העיניים פקוחות בכדי שהלילה יימשך עוד טיפה, בכדי לדחות את הבוקר, אך תמיד העייפות הייתה מכניעה אותי והבוקר היה מגיע.

 

אבא, למה אתה מכה את אמא?

מתוך שינה, מתעוררת לקול זעקותיה ובכייה של אמי, וכל פעימת צרחות מצלקת את נפשי הקטנה - לעד. אמי נגררת על הרצפה משערותיה לחדר הילדים, ואני הקטנה, צופה איך מי שאמור להגן עליי מכל מכה את מי שאמורה להגן עליי מכל, אני רוצה לקום, ולספוג בגופי הקטן את הבעיטות האגרופים, המכות, להפריד שערה שערה מהידיים הגדולות, שלא תכאב יותר.

כבר אז, בגיל 7, טעמתי את הכישלון. את הפחד. את הבעתה.

 

רציתי לקום לעזור לך, אמא. אך לא יכולתי, פחדתי. הפחד שיתק אותי. הטראומה הכתה בי. ונשמתי צורחת בדממה, בתוכה: "למה?" למה אבא מכה את אמא? היום, כשאני בוגרת, אני שואלת "למה?", למה לא קמת אמא? לא התנגדת? לא עזבת?? זה לא היה לטובתנו, כי אנחנו סבלנו, היה לנו רע.

 

ולכן, חשוב לי להעביר מסר, לכל מי שנמצאת שם עכשיו, תקומי, את יכולה, את לא עוזרת לילדים שלך כי אם ההיפך. חשיבות השמירה על שלמות נפשו של ילד, הינה למעלה מחשיבות השמירה על שלמות משפחה שכבר התפרקה ממזמן, עם הרמת היד הראשונה, מכה אחרי מכה, אגרוף אחרי אגרוף. חשוב לי לציין כי אבי שילם על מעשיו והתנהגותו הן במחלת כבד קשה שפקדה אותו והן בריחוק של שנים מקרב המשפחה. כיום, לאחר שנים רבות ואחרי תהליך שיקום ארוך ועמוק, אנחנו הבנות נמצאות איתו בקשר

 

אין קשר בין צניעות הלכתית לבין תפקיד ציבורי

כשחזרתי בתשובה, היה לי כל כך ברור שאישה צריכה להיות צנועה. וקיבלתי זאת באהבה ובשמחה רבה, אך לאט לאט, רציתי גם אחרת, רציתי לשאוף ולהתפתח, נרשמתי ללימודים ואפילו שקלתי לפתוח בקריירה פוליטית. ואז התחוורה לי אלימות מסוג אחר. שאותה לא הכרתי עד היום.

 

אם כשנולדת התברר שאת נקבה, לא תוכלי להתמודד. קרי, אם את שייכת למין הנשי לפי התקנון של המפלגות החרדיות, שאל מגזר זה אני משתייכת באהבה, לא תוכלי להתמודד.

וגרוע מכך, שכל זאת נעשה תוך מימון של המדינה, שלנו, כנשים, שמממנות את הקמפיינים של מפלגות שכנראה לעולם לא ייתנו לנו מקום.

 

גיליתי סטטוס קוו, שאיכשהו הצליחו במשך שנים לקשור את היות האישה צנועה לחוסר צניעותה באם תכהן בתפקיד ציבורי, בקשרים חזקים, הדוקים. כל כך חזק קשרו את חוסר הצניעות בעניין זה שכיום, כולן סבורות שכך הוא בהלכה. הגשתי עתירה ועיניי נשואות לבג"צ בתקווה שיסכים עמי שעקרון השוויון חל – גם אם 'נולדת למין הלא נכון'. 

 

------------------------------------------------------------------------

 

רות קוליאן נואמת היום במסגרת "הייד פארק נשים" של און לייף - שמתקיים בכנס המיוחד להשקת תכנית הפעולה הכוללת ליישום החלטה 1325 בישראל. כולם מוזמנים!