כבוד לי להופיע פה. לפני הרבה מאוד שנים הגעתי לאולפני הרדיו בתל אביב, חיילת משוחררת עם מאה שקלים ביד שחיפשה עבודה. בתחילה הייתי לא יותר ממזכירה, שעשתה סידור עבודה לטכנאים. גם לא חשבתי שאני ראויה ליותר מזה. ככה חינכו אותי. לא מרדתי, לא הייתה לי שום מודעות פמיניסטית, לא ידעתי מהי תקרת הזכוכית ובוודאי שלא ידעתי מה זה לשבור אותה. לא דיברו איתי בבית על מעמד האישה. גידלו אותי על התפקידים המסורתיים שאישה צריכה למלא.

 

ב-1984 התמניתי לכתבת הפלילים הראשונה בעיתונות, ב-1988 התמניתי לכתבת הצבאית הראשונה ברדיו, מינוי שגרר לא מעט הרמות גבה על כלי השידור המאובן שעשה מהפכה גדולה. כמעט 25 שנה אחרי אני מביטה בסיפוק על ההתפתחות שחוו מושאי הסיקור שלי ובאכזבה מכך שהקדמה הזו לא כללה את התקשורת עצמה.

 

 

הנשים, הקולות וההתרגשות

כרמלה מנשה, דליה דורנר, אריאנה מלמד, קרנית גולדווסר, אסתר ברק לנדס דנה אינטרנשיונל ועוד - כל לנאומים המלאים מהייד פארק נשים של און לייף בכנס 1325

 

 

את דרכי הצבאית עשיתי כפקידה פלוגתית בצנחנים, תפקיד שנקשרו לו לא מעט מיתוסים. מאז בפני הבנות המשרתות בצה"ל נפרסות הרבה יותר אפשרויות. מנגד, המצב בתקשורת נשאר כמעט כמו שהיה בתחום הביטחון. הוא עדיין ברובו גברי ואני שואלת האם האשמה נעוצה במערכות או אולי הנשים הן שממעטות להשתלב  בתחומים אלו. לא מן הנמנע שמצבה העגום אל התקשורת דחק לפינה את עיתונאות השטח. בעידן שבו כולם וכולן רוצים להיות כוכבי אינטרנט וטאלנטים, פחת הרצון לחקור ולחפש סיפורים הסמויים מהעין. העיתונות האמיתית היא עיתונות שטח והיא הפכה להיות מקצוע במעבר, על כך אני מוכנה לדבר במונחים של כאב ואכזבה. היעדרן של נשים מתחום הסיקור הגברי הזה מונע מהציבור את זכותו להכיר את הפן האנושי של הצבא. עמיתי העשויים ללא חת נרתעים מלעסוק בכל הפרטים הקטנים.

 

הייתי רוצה להיות עם עוד נשים בשטח כי מעבר לסקופ העיתונאי כי הייתי רוצה לראות ממשיכות לדרך.

 

אני מודה שהרגעים הכי קשים בקריירה המקצועית שלי נובעים מהעובדה שהפכתי לאם. פעם אמרתי למרואיין כי לעולם לא אנשא ולעולם לא אהפוך לאם. אמרתי שאם יש לך ילד עלייך לפחות להתחייב להישאר בחיים. למדתי להתגבר על הפחד אבל אני משלמת מחיר של מתח תמידי. לפני 25 שנה לא הייתי אמא, כשנכנסתי לרצועת עזה או כשהצטרפתי לפעולה בלבנון רציתי רק להצטיין בשידור משדה הקרב מבלי לאבד שליטה שהרי אני אישה. שמרתי מכל משמר על תחום הסיקור שלי. רציתי להוכיח – רציתי להצטיין.

 

 

היום אחרי 25 שנות סיקור ביום, בלילה, בחגים, בשבתות, בגשם ובשמש אני הכתבת הצבאית והפרשנית הוותיקה שקיבלה כל פרס אפשרי. אני אם חד הורית לילדה בת 15. חוויתי על בשרי ונשמתי את ההתלבטות בין דרישות התפקיד לבין החשש שבתי, אלה, תישאר בלעדי. מה שמטריד אותי הוא שהדפתי מעלי כל התלבטות, הדחקתי את האפשרות שאם אפגע היא תישאר לבד. התחושות האלו דווקא חידדו את תחושת השליחות שלי במקצוע והעניקו לבתי אלה ערך שחשוב לי מאוד – הידיעה שאחריות חברתית היא ערך שאליו צריך לשאוף כל איש ואישה. 

 

לאלבום התמונות המלא מהכנס, לחצו כאן