באתי לשתף אתכם קצת עליי ועל איך הכול התחיל. ביולי 2006 הייתי סטודנטית. הדברים שהכי עניינו אותי והיו ברומו של עולם מבחינתי היו אם יש כביסה, אם יש קניות, העבודות שלי בטכניון, מה צריך להגיש ומה שלום הסטודנטים שלי. עד שיום אחד נפלה עליי צרה ענקית, ובעולם שלי זאת היתה הצרה הכי גדולה שיש.

 

אני זוכרת את היום שבו הודיעו לי שאודי חטוף. אחרי שעדכנו אותי ואחרי שישבו לידי ועברו כמה דקות או כמה שניות, אני לא יודעת בדיוק כמה, אחד מהקצינים של קצין העיר שאל אותי שאלה שהיום נראית לי מאוד פשוטה ומאוד טריוויאלית, אבל אז היא נראתה מאוד הרת גורל. הוא שאל אותי: 'אז מה את רוצה לעשות'?. בעצם, הוא נתן לי קודם כל את זכות הבחירה – לעשות או לא לעשות. וכשהוא נתן לי את זכות הבחירה, החלטתי לבחור לעשות, בשבילי זאת היתה הדרך הקלה יותר, אבל זה אומר שאת מובילה ולא מובלת, זה אומר שאת מסמנת את המטרה. ואחרי שסימנתי אותה, עברתי מאבן דרך אחת לשנייה, עד שהגעתי למטרה.

 

בימים שאני עושה – וזה לא משנה אם אני מצליחה או לא – בסוף אותו היום, כשאני מסתכלת במראה ואני עושה את הדין ודברים של סוף היום שלי מול עצמי, אז אני לא תמיד רואה מישהי שהצליחה, אבל כשאני עושה – אני רואה מישהי שניסתה.

 

הנשים, הקולות וההתרגשות

כרמלה מנשה, דליה דורנר, אריאנה מלמד, קרנית גולדווסר, אסתר ברק לנדס דנה אינטרנשיונל ועוד - כל לנאומים המלאים מהייד פארק נשים של און לייף בכנס 1325

האפשרות השנייה שהוא נתן לי זו אפשרות שעבורי היתה קשה יותר, וזה בערך מה שקרה לי עד לאותו הרגע – לחכות ולהמתין שייקחו, יביאו ויעדכנו, ולא תמיד יש – בכלל בחיים, לא רק במקרה הזה – מישהו שיכול להביא ולא תמיד יש מישהו שיוכל לעדכן, לא תמיד יש במה לעדכן, ובזמן הזה הזמן עובר מאוד מאוד לאט ורואים את חצי הכוס הריקה. לי, באותם הרגעים כשהוא אמר 'מה את רוצה לעשות', לא היה לי צל של ספק, ותוך שנייה אמרתי 'אני רוצה לעשות'. מיד ארזנו את עצמנו ונסענו לעיר הולדתנו, לאיפה שההורים גרים. ואז הגענו לנהריה והתחלנו לעשות. רק באותו ערב מאוחר הבנו שאודי חטוף וזה באמת היה הרגע שבו התחלנו לעשות ולפעול. לא היה לנו צל של ספק שנצליח בסוף בסוף בסוף להחזיר הביתה את אודי. ידענו שלא תהיה פינה שלא נגיע אליה, שלא תהיה אבן שנהפוך אותה, בן אדם שלא ניגש אליו ושנהיה כל הזמן בעשייה.

 

אני זוכרת לא פעם ולא פעמיים את הזכות לבחור בין לעשות לבין לא לעשות. אני זוכרת את אחת הפעמים שבהן יכולתי להגיע למישהו שאולי יהיה הציפור הקטנה שבאמת היתה מונחת לנסראללה על הכתף ויכולה להגיד לו בזמן אמת 'תן להם לראות צלב אדום', ושוב פעם נתקלתי באותה דילמה – לעשות או לא לעשות, ובאותה דילמה בחרתי אז לא לעשות. אני זוכרת את התסכול שהיה לי באותו הערב, כשעשיתי את הדין לעצמי וראיתי מישהי שלא רק שלא הצליחה, אלא גם מישהי שלא ניסתה להגשים את החלום שלה, והחלום שלי אז היה להחזיר הביתה את אודי.

 

אודי חזר הביתה ב-16.7.2008 ובעצם יצאנו אז כולנו, אני והמשפחה שלו, למסע החדש של החיים, מסע שהתחיל בלנסות להבין מה קרה, איך היה, מה היה, לאן היה. ומצאתי את עצמי בהמון מחשבות עם עצמי לגבי מה אני עושה ולאן אני הולכת, ומצאתי את עצמי שוב פעם באותה נקודה שבה אני שואלת 'לעשות או לא לעשות?' - להיות מובילה או להיות מובלת בתוך איזשהו תהליך. במחשבה החדשה שלי בתוך החיים החדשים, הגעתי למסקנה שאני בוחרת כן לעשות. מצאתי את עצמי מתנדבת בכל מיני התנדבויות קטנות ובחרתי בסוף לעשות את זה תחת קורת גג אחת ובחרתי לנסות ללכת למועצת עיריית תל אביב – וזה הצליח.

 

אני חייבת להודות שהיו לי הרבה שותפים לדרך, להחלטה של לעשות. הרבה מאוד אנשים שנתנו לי גב, שאמרו לי שברגע שיהיה לי קשה, יהיה מישהו מאחורה שיעזור ויתמוך, שעזרו לי לסמן את המטרה ואת אבני הדרך ולהגיע הלאה. אחת מהן נמצאת כאן, זו ורד סוויד מהרשות לקידום מעמד האישה.

 

היום אני יודעת שאני במקום שאני יודעת להגיד בוודאו שבדילמה שבין לעשות ללא לעשות – אני בוחרת לעשות. עבורי זו הדרך הקלה יותר.

 

לאלבום התמונות המלא מהכנס, לחצו כאן