דיון מאוד מעניין התחיל להיווצר בתקשורת סביב צו איסור הפרסום, כאשר פעם אחר פעם מתגלה פרשה חדשה שמסעירה את הרשת, הרשת מתמלאת בחרושת של שמועות ומידע לא מסונן ולא מצונזר, התקשורת מתחרה על הסקופ הלוהט ומחפשת עדויות בפייסבוק ורק אז שומעים שיש צו איסור פרסום על משהו שכבר כמה שעות טובות יודעים את פרטיו המלאים.

 

מתקיימים על העניין דיונים באמת מרתקים גם בטלוויזיה, למשל כאן, אבל לתחושתי התקשורת מבכה את מות צו איסור הפרסום בדמעות תנין, כי הרי צו איסור הפרסום הוא אחד מהדברים שמונעים מהעיתונאיםות לפרסם עוד סיפור. מן כלל מוסרי כזה, אתי, שמפריע לעבוד.

מצד אחד, הציבור- כבר מזמן התרגל והבין שמה שרואים בטלוויזיה וקוראים בעיתונים זה כנראה מידע שמגיע מידיים אינטרסנטיות, שרק אלוהים (או הטייקון התורן שחושב שהוא אלוהים) יודע מה אמיתי, מה מסולף ומה מסחרי. אז אולי עדיף פשוט לראות מה כותבים החברים בפייסבוק ובטוויטר.

 

מצד שני, עדיין יש מספיק אנשים עם חוש מחודד לצדק הטבעי, שמזדעזעים מהחשיפה המהירה של המידע, או מה שמכונה "משפט שדה". אף אחד ואחת מאיתנו לא היינו רוצים שאם מאשימים אותנו במשהו, זה יעוף ברשת עוד לפני שהספקנו להסביר, למנוע, להתגונן. או לקבל את ההזדמנות למשפט הוגן, שזה המינימום ההכרחי. בוודאי כשמדובר בהאשמות חמורות שיכולות לקבור את הקריירה של מאן דהוא, להגיע לילדים ולילדות שלו/ שלה...

 

מערכת המשפט והמשטרה כן מנסות מצד אחד להדביק את הפער התקשורתי החמור הזה, למשל על ידי המעצר של הבלוגר עמרי חיון בעניין הזמר המפורסם, אבל זה כבר לאחר מעשה, כשהכל כבר בחוץ, והכלי היחיד שנותר לאותו זמר זה אולי לאחר מעשה בית דין, אם ייצא זכאי- להגיש תביעה אזרחית נגד חיון. 
ללא ספק, זה איטי מדי. אנכרוניזם במיטבו.

אז מה אפשר לעשות אחרת?

 

הרבה אצבעות מופנות אל הציבור, ולא בכדי. לציבור היום הרבה יותר כוח מבעבר, גם אם זה לא מובן עדיין ולא מעובד. נעשתה מהפכה משמעותית, כפי שכותבת על כך היום למשל שיר נוסצקי, פעילת מחאה ותיקה ועיתונאית- חלק משמעותי מהריכוזיות של התקשורת והמידע אבד ואיננו- כעת זה העידן להבין שלציבור יש לא רק זכות לדעת ולקבל את המידע באופן פסיבי, הציבור הופך לאקטיבי בניהול, סינון ועיבוד המידע המתקבל. כבר מזמן יש עיתונאות עצמאית, של אזרחים ואזרחיות עם מכשיר חכם ביד שיוצאיםות ומתעדיםות בשידור חי ארוך וללא כל עריכה את המתרחש בשטח (גילוי נאות, גם אני ביניהם). התקשורת מחרה-מחזיקה אחרי המהפכה הזו והשכיל למשל גיא לרר, עוד לפני שכולם הבינו את זה- למנף את המהפכה הזו לכדי תכנית שלמה המבוססת על תוכן גולשיםות.

 

רציתי לקרוא למאמר הזה בהתחלה, "מה יש לכם נגד משפט שדה?", אבל מובנת הדאגה מפני האפשרות שהציבור, עם כל הכבוד לעובדה שמדובר במהפכה דמוקרטית אמיתית, שטוחה, ללא היררכיה- יהיה השופט והתליין. במיוחד עכשיו, המילים הקשות ביותר נכתבות ברשת, כבר נעשינו מעט קהי חושים לכך- אבל זה רק מכמות גועל הנפש חסר הפרופורציות של חופש ביטוי המקויים במלואו. ללא ריסון, התחשבות, או מודעות עצמית. למרבה הצער, כבר מספיק אנשים לא רק נשפטו בחומרה ברשת, אלא אף התאבדו- בעיקר בני ובנות נוער שקיבלו את משפט השדה מידי "חבריהם" לשכבה שהחליטו שהילד הזה צריך להתאבד. אבוי ואוי לנו אם נסמוך לחלוטין על מנגנון שיפוטי ציבורי חדש שמושתת כולו על הרשתות החברתיות.

 

האם אכיפה וצנזורה של המידע ברשת יכולה להועיל? לדעתי לא. אומנם השלטונות היו מאוד שמחים לנסות ולהשיב את הגלגל לאחור, לימים של ריכוזיות המידע ויכולת סתימת פיות יעילה, אבל כבר מאוחר מדי, וטוב שכך. הגיע הזמן לשקיפות המידע.

 

מה שדרוש, אם כן, זה מנגנון אזרחי, שלפחות בינתיים ישלים את הואקום המשפטי/שלטוני, כזה שאינו נכפה על אף אדם- נורמות התנהגותיות שנחליט בינינו לבין עצמנו אם הן מקובלות, אולי אף כאלה שברבות הימים ייכנסו לחקיקה של ממש, שיאפשרו מצד אחד תפוצת מידע חופשית, ללא מגע יד שלטון/טייקון/אינטרסנטים למיניהם, אך מצד שני גם ימנעו פגיעה באנשים פרטיים וציבוריים עם מידע שעלול להיות שגוי.

 

הנורמות החברתיות האפשריות הן רבות, והן עוד יצוצו גם בהמשך לדבריי במקומות אחרים, אך הייתי מציעה בתור התחלה כמה עקרונות בסיס, למשל-

1. סיפור שלוש המסננות הידוע של סוקרטס:
א. מסננת האמת- האם את/ה בטוח/ה שהמידע שהגיע אליך הוא אמת?
ב. מסננת הטוב- האם המידע שהתקבל הוא דבר טוב? (כלומר, חיובי לעומת שלילי)
ג. מסננת הנחיצות- האם באמת חשוב ונחוץ להפיץ את המידע הזה לשאר הציבור?

 

ניקח כדוגמא נפוצה, מידע על גבר שהטריד מינית בחורה. הבחורה היא מפיצת המידע. מסננת האמת תלויה כאן באינטואיציה, בפמיניזם, באחווה הגברית- ולרוב אנו כושלים בגלל סיבות אלה להיות בטוחיםות במאה אחוז שהמידע שקיבלנו הוא האמת. לכן ככל שנרחיב את הכלים שלנו על מנת להגביר את האחוזים של וידוא האמת, כן ייטב, ולא משנה מאיזו אג'נדה חברתית אנחנו מגיעיםות. 

המידע כמובן הוא שלילי במקרה הזה, לכן אינו עובר את מסננת הטוב, אך אם מצאנו שהמידע עובר את מסננת האמת והוא כן עובר את מסננת הנחיצות משום שחשוב להתריע על קיומה של עבירה פלילית וליידע את הציבור על הפגיעה שקרתה (ניימינג/שיימינג) על מנת שייזהרו- אז כן, אפשר להפיץ את המידע. אבל גם כאן, אחרי סינון המידע, אנחנו מגיעים לשלב נוסף שבו למרות כל המסננות החשובות, עצם פרסום המידע הוא כבר הענשה, טרם הגעה למערכת המשפט והמשטרה. גם ייתכן שלא כולם וכולן יהיו בטוחים שאכן המידע אמיתי, שאכן נחוץ להפיץ את המידע בגלל דעות כאלו ואחרות. לכן יש צורך בנורמות נוספות המיישמות את ההבנה שעצם שיתוף המידע הרע על אדם הוא מנגנון ענישה אזרחי.



2.  אחד הכלים החשובים לוידוא האמת, שלמשל חז"ל הציעו לנו מקדמת דנא, הוא בשימוש עד היום במערכת המשפט-"על פי שני עדים יקום דבר". ועוד בתוך כלל חשוב זה הרחיבו את הנורמות כדי לוודא שאכן העדים דוברי אמת, אמינים, חפים מאינטרס.

 

3. הגנה על ילדיםות ובני/בנות נוער- אני מניחה שאין צורך להרחיב, אך ככל שהמידע שמגיע אלינו נוגע ישירות או עלול להשפיע באופן מיידי על ילדים ובנות נוער- עלינו להקפיד במשנה וכפל זהירות שלא להפיץ את המידע, לפנות לגורמים מומחים שיכולים לסייע בהפצת המידע באופן רגיש וכזה שלא יחשוף בשום אופן זהות, מיקום, תמונות וכל מידע שעלול לפגוע באותם ילדיםות.

 

4. שימוש בכלי הענישה החברתי הקרוי "חרם", כפי שהוא בשימוש בקהילות החרדיות, וכנלמד מהפסוק: "ד??ב??ר א?ל ב??נ?י י?ש??ר?א?ל ו?א?מ?ר?ת?? א?ל?ה?ם כ??י א?ת??ם ע?ב?ר?ים א?ת ה?י??ר?ד??ן א?ר?צ?ה כ??נ?ע?ן. ו?ה?ק?ר?ית?ם ל?כ?ם ע?ר?ים ע?ר?י מ?ק?ל?ט ת??ה?י?ינ?ה ל?כ?ם ו?נ?ס ש??מ??ה ר?צ?ח? מ?כ??ה נ?פ?ש? ב??ש??ג?ג?ה. ו?ה?יו? ל?כ?ם ה?ע?ר?ים ל?מ?ק?ל?ט מ?ג??א?ל ו?ל?א י?מו?ת ה?ר?צ?ח? ע?ד ע?מ?דו? ל?פ?נ?י ה?ע?ד?ה ל?מ??ש??פ??ט" (יהושע כ, ו). 

כלומר, לפני שאנחנו מגיעים לענישה ולאכיפה השלטוניים המוכרים, עד שאלה יבצעו את עבודתם, ביכולתנו להשתמש בכלי החרם והנידוי, שמאפשר לנו למעשה להימנע מלומר- הוא אשם, אלא לומר- עד שתוכח חפותו, אנחנו מציבים את אותו אדם במעין עיר מקלט וירטואלית, בסימן שאלה. המידע ידוע, האשמה תתברר, אך בינתיים באפשרותנו, לאחר שהעברנו את המידע דרך כל המסננות המוסריות שלנו, להציב את אותו אדם בעונש החברתי של חרם ונידוי.

 

5. לא לכתוב על אף אדם שהמידע לגביו בהכרח אומר שהוא אשם. גם לאחר כל המסננות, חשוב מאוד להשתמש במילות הסתייגות וזהירות לשונית- "לכאורה", "כביכול", "חשד", "טרם חקירה". איננו שוטרים, חוקרים, שופטים. חשוב שניזהר מאוד בקביעות שאנו עושים.

 

6. "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך"- זה נכון להמון דברים בחיים, אבל אחד הדברים שבאמת יכולים לעזור לנו בסינון המידע טרם הפצתו, זה לערוך חשבון נפש: אם הייתי אני זו שמפיצים עליה את המידע הזה, האם הדבר היה הוגן? ראוי? מכבד? מאפשר תגובה והגנה? או שמא משפיל, מתלהם, שגוי, מאשים?... 

 

ייתכן שעוד נגיע ליום שבו אפליקציות מאפשרות לנו לסנן מידע ולהצליב נתונים באופן מעט יותר קל, בימינו זה כבר לא נשמע מופרך מדי. 

נכון- בוערת האצבע על המסך החלקלק, אבל ככל שנצליח להקפיד ולהפוך את הנורמות האלה ואחרות לנורמות חברתיות שאינן נכפות אלא מיושמות רק מתוקף המצפון האישי והבסיסי של הפרטים בציבור- נוכל לפחות בטווח הקרוב להתקדם לקראת מערכת אזרחית, שקופה, רשתית, של הפצת מידע אמיתי, איכותי, מדויק ואמין. 

 זה בדיוק מה שהמחאה מנסה להשיג- השבת הכוח לידי האזרחים והאזרחיות. עם הכוח באה האחריות הקהילתית. אל לנו לפחד מלקחת אחריות על הקהילה שלנו ועל האופן בו היא מתנהלת.

 

בתמונה: אלת הצדק עברה לסמארטפון

 

הכותבת היא פעילת המחאה החברתית, עיתונאית אזרחית, מוזיקאית יוצרת ובוגרת החוג לתקשורת וקולנוע בסמינר הקיבוצים, ניתן ליצור קשר בפייסבוק בעמוד "ארנבת"