היום בשעת צהריים מוקדמת פרסמה שיר נוסצקי, עיתונאית ופעילה חברתית, סטטוס בעקבות שערוריית הזמרים והנערות. בסטטוס היא מספרת על הפגישה בינה ובין השחקן והמגיש רון שחר, בעת שהיתה בת 14 והוא בן 28. נוסצקי מאשימה את שחר בצביעות לאחרשפרסם בימים האחרונים סטטוס בו הוא מביע גועל וכאב מהניצול של הילדות על ידי "בגירים חרמנים" כלשונו, ומספרת על איך כמעט קיימה איתו יחסי מין, למרות שהיתה קטינה ו"הוא לא טרח לשאול בת כמה אני".

 

שיר נוסצקי. צילום: בני גם זו לטובה

 

וזה לשון הסטטוס שפרסמה נוסצקי לפני שעה:

 

רון שחר, השחקן ומגיש "המירוץ למיליון", פרסם שלשום פוסט בו הוא כותב: "לחשוב שילדות בנות 14-15 פותו להגיע ע?י בגירים חרמנים מכוערים וסליזיים ל?ערב קריוקי? עם זמרים מפורסמים, מעוררת בי גועל וכאב".

האתרים מיהרו לצטט אותו. רק שלפני 15 שנה, כשהייתי ממש בת 14, והוא היה בן כ-28, הייתי ערומה על המיטה שלו. הוא לא ידע בת כמה אני, כי הוא מעולם לא שאל.
את ההנחה אני יכולה לעשות לו על זה שנפגשנו לראשונה בבר בו הוא עבד, לא סביבה שמישהי בת 14 אמורה להיות בה.

את חוסר ההנחה אני יכולה לעשות לו על זה שהיום שבו הוא לקח אותי אליו הביתה התחיל בזה שהוא ראה אותי בדיזינגוף סנטר, עם ילקוט על הגב, וכשהגענו אליו אמרתי לו שאני בתולה וסירבתי לשכב איתו. במקום זה הוא ביקש להעביר לי שיעור במציצות, אחרי שאמרתי לו שאין לי נסיון. קשה לי להאמין שבגיל הזה לא לפחות עוררתי חשד שאני ילדה, מספיק בשביל לשאול בת כמה אני. אבל אם כנים, כנראה שאם הוא היה שואל גם הייתי משקרת.

 

אבל הוא לא שאל. רציתי לקבל ממנו תשומת לב, חיבה, רציתי שיקח אותי לדייט ויקנה לי שרשרת עם חצי לב, השאר היה תשלום שהיה נראה לי הכרחי לשלם. לא במודעות אפילו, מתוך הסיטואציה, מתוך חוסר גיבוש עצמי לדעת ולהבין מה אני רוצה ומה לא. בגיל 14 אין לך גבולות פנימיים, בטח שאין לך יכולת לעמוד עליהם. אחרי שעה אצלו בבית, התלבשתי ויצאתי. הוא נפרד ממני בדלת ואז הסתובבתי ושאלתי אותו: "אתה לא זוכר איך קוראים לי, נכון?". הוא חייך בנבוכות ואמר: "תזכירי לי". "עזוב, זה לא חשוב" אמרתי והלכתי משם.
יותר חוויה של התפכחות משל טראומה.

לא תכננתי לספר את הסיפור הפרטי הזה, וגם לא מצאתי בו עניין מיוחד, אבל דווקא הסטטוס שלו הבהיר לי כמה החברה שלנו מתכחשת לממדי התופעה, מתכחשת לתרבות הגסה שלה, עד שאפילו מישהו שהיה בסיטואציה כ"כ דומה יכול להיות בהכחשה שכזאת. זה לא צירוף מקרים. הסיפורים הם רבים. רבים מספור. ולצד מיצוי הדין עם כל עבריין, הגיע הזמן להבין שלא מדובר בעשבים שוטים - אלא בערוגה רקובה, ערוגה שבה הידיד ששותה איתך דרינק בערב, אח"כ ימזוג אחד כזה לתלמידת תיכון, שאח שלך אחרי ארוחת שישי נפגש בדירה עם ילדה אבודה, שהמנחה שלכם בטלוויזיה צובט ישבן למפיקה צעירה ושהנהג שמביט לך במחשוף גם יעשה את זה לחברה של הבת שלו.

 

רק ברגע שנראה את המציאות כמו שהיא, בלי להפריד בין עולם הפוליטיקלי קורקט שמתנהל בשמש לבין הדברים שקורים ברגע שהאור כבה והדלת נסגרת, נוכל לשנות אותה ולעשות חשבון נפש כן איך הופכים את העולם שלנו למקום מוגן עבור הילדות שבו.

 

----------------------------------------------------------------------------------------

מסוכנות פרי כפרי, המייצגת את רון שחר נמסר: "אין תגובה".