עמנואל רוזן לא יועמד לדין
בניגוד להמלצת המשטרה, החליטה הפרקליטות לסגור את תיק החקירה כנגד עמנואל רוזן. התיק מתבסס על אוסף נרחב של עדויות של נשים אמיצות שבחרו לא לשתוק. מן העדויות שהצטברו מצטייר דפוס התנהגות בעייתי מאוד של רוזן במסגרתו הציע הצעות חוזרות ונשנות בעלות אופי מיני לנשים שפגש במסגרת עבודתו, לרוב צעירות וזוטרות ממנו. הוא התנהל באובססיביות תוך ביטול מוחלט של לרצונותיהן ותחושותיהן של הנשים.
עוד באון לייף
בשפה משפטית יש לסייג את המעשים ולתארם כ"הטרדות מיניות לכאורה" ו"אינוס לכאורה", שכן רוזן לא הורשע עוד במעשים. נכון לעכשיו נראה גם שכלל לא יגיע לבית משפט, החלטה שמעוררת תמיהה לאור ריבוי העדויות.
כבודה של מערכת המשפט במקומה מונח, אבל החיים האמיתיים לא מתנהלים בבית המשפט. החיים מתנהלים בחברה המורכבת מפרטים, ולאלו - שם, פנים וקול. לציבור שפה משלו, הרחבה הרבה יותר מזו המשפטית. מן הפרקליטות נאמר כי מעשיו של רוזן "אינם ראויים" אך אין תשתית ראייתית מספקת לגיבוש כתב אישום.
מה נעשה עם ה"עמנואל רוזנים" הנמצאים בסביבתנו?
ומה לגבי כתב האישום הציבורי? לרוב, עינינו נשואות אל מערכת המשפט שתקבע אם נעברה עבירה, והרשעה - משמעה מתן תוקף להאשמות. טחנות הצדק טוחנות לאט ובסרבול ובינתיים, בחברה שלנו קיימות נורמות פסולות, שמתירות-במקרה הטוב, ומעודדות במקרה הפחות טוב, יחס מבזה בעל אופי מיני מצד בעלי מרות כנגד עובדות בסביבותיהם.
הנורמות האלה נקראות "פלירטוט" או "חיזור" או "מחמאה" וכך זה נתפס כמעשה לגיטימי.
אבל בצד השני של האינטראקציה נמצאת אישה שסובלת ממנה. היא מתבקשת שלא לעשות מזה עניין, היא מואשמת בכך שלא פירשה את הדברים נכון ושהגזימה.
וכך, במרחב שבו מבקשת לממש את כישוריה ולהגשים את עצמה-מקום עבודתה, היא נאלצת להשלים עם זה או לעזוב. כך או כך ההפסד הוא שלה.
השאלה היא אם כחברה אנחנו מוכנות ומוכנים לקבל בסלחנות התנהגות כזאת ולהסתפק במערכת המשפטית, המוגבלת כל כך, בכדי לפסוק כי המטריד, המשפיל, הנצלן - אכן אשם. מה נעשה עם "העמנואל רוזנים" החיים בקרבנו, העובדים לצדנו, המאיימים עלינו?
אין לנו כאזרחיות וכאזרחים את הכוח להרשיע ולהפעיל ענישה במובנה המקובל כנגד מי שפעל באופן שאיננו ראוי. אך יש לנו האפשרות והחובה לא לשתוק, לא לעצום עיניים, לא להפגין סובלנות כלפי התנהגות שכזאת ולא להאשים את הקורבן.
אל תתנו להם להיות בעמדות כוח
אז כאמור, טחנות הצדק טוחנות לאט אבל השינוי האמיתי יכול, ואף חייב לקרות כאן- בחיים האישיים והציבוריים. יש לנו את הכוח לשרטט את הקווים האדומים שלנו כחברה ולהטיל קלון ציבורי על מי שפוגע. לא לאפשר לרוזן ולשכמותו להימצא בעמדות כוח, להקשיב, לראות ולהגיב כצופות/ים מהצד למעשים שהם בגדר חציית קווים ולמסד בתוך במוסדות חברתיים מנגנוני פיקוח על פגיעה מינית על מנת שמקומות העבודה שלנו יהיו מקומות בטוחים עבורנו.
--------------------------------------------------------------------------------------------------
ביום שני הקרוב, ה 25 בנובמבר יצוין יום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים. כמדי שנה נתכנס ב 18:30 בכיכר רבין בתל אביב ונצעד לעבר רחבת הסינמטק, שם נקיים עצרת שתקרא-די לאדישות! את האירועים יזמו מרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית ת"א, רוח נשית וקידום מעמד האשה בעיריית ת"א-יפו.
לקראת האירועים הללו פתחנו בקמפיין פייסבוק בשם "הפנים של השינוי" (https://www.facebook.com/gamani2511). אלפים כבר הצטרפו ליוזמה הקוראת למי שרואה עצמה/ו כחלק מן המאבק בתופעה וכמי שלוקח/ת אחריות לשינוי הנורמות הקיימות, לצרף תמונה אישית. התמנות יוקרנו על מסך ענק בעצרת יסמלו את האפשרות לשינוי.
אסור שהמאבק באלימות נגד נשים יהיה מאבק מצומצם. זה עסק של כולנו.
קווי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית: לנשים 1202 לגברים 1203