אז איך עובר עליכם החג? כבר הדלקתם חנוכיה? כבר נמאס לכם לאכול סופגניות? וכבר בחרתם לאיזה מופע ילדים ללכת? כי הרי יותר מסביבונים ומטבעות שוקולד, הפכו מופעי החנוכה למנהגי החג הרשמיים. זה דווקא היה יכול להיות נחמד, להכתיר את חנוכה כחג תרבותי עם הרבה שירים וריקודים, אבל למרבה הצער, זה לא בדיוק הכיוון שאליו הוליכו אותו.  

 

אין ספק שהם יודעים לעשות את העבודה מצוין, האנשים שעומדים מאחורי המופעים. הם יודעים איך ליצור מופעים שילהיבו את הילדים, אבל עם תמהיל תרבותי כזה שלא לגמרי ישעמם את ההורים. הם יודעים איך לשלב אלילי נוער יחד עם קלאסיקות כמו יהורם גאון (ב"מותק של פסטיבל") או שלומי שבת והגשש החיוור (ב"אקס פסטיגל"). והם יודעים איך לגרום לאבות להזיל ריר – וממש לא בגלל הלביבות.

 

זה באמת לא פשוט, להביא הורים דווקא למופע שלך. הרי היום כבר לא מספיק להביא תכנים חינוכיים, דמויות חיקוי, או סתם הומור טוב. צריך את ה-X  פקטור, ובניגוד למה שאומרים לכם בערוץ 2, ה-X  פקטור כבר מזמן לא קשור לכישרון או לכריזמה, אלא לאורך החצאית. וכך, לצד בדרנים עם הומור ילדותי, אנחנו מקבלים ב"אקס פסטיגל" את עדי הימלבלוי בחליפת וונדרוומן ואת מארינה מקסימיליאן עם מחשוף שלא יבייש את מארי אנטואנט. אה, ויש גם את אור גרוסמן, שבפעם האחרונה שבדקנו היתה בכלל דוגמנית, אז ממתי היא נהייתה הרול מודל של דור העתיד?

 

כמובן שה"אקס פסטיגל" לא לבד. גם במופעים המיועדים לגיל הרך הפך חג האור לחג העור, כששלל רקדניות הליווי מקפצות בחצאיות קצרצרות מאחורי יובל המבולבל. כך שלא משנה באיזה מופע תבחרו, המסר יהיה אחד: זה לגמרי לגיטימי ללכת עם תחתונים, אחרי הכול, עדי הימלבלוי, מודל החיקוי מספר אחד לילדים, עושה את זה מול אלפי צופים.

 

אז יכול להיות שסקס מוכר. שיש איזה חשש אוביקטיבי שאם הכוכבות ילבשו חצאיות קצת יותר ארוכות לא ימכרו מספיק כרטיסים. שאם לא יצרפו לקאסט דוגמניות כמו גרוסמן או גלית גוטמן ("שלגיה והצייד"), אז ההורים לא יבואו. אולי. אבל ההיסטוריה דווקא הוכיחה אחרת: ב-1971 לא היו דוגמניות בפסטיבל הילדים, אבל הוא בכל זאת יצר קלאסיקה – השיר "אן דן דינו" של לא פחות מיפה ירקוני. ב-1978 הגיעה למקום השני הזמרת ציפי שביט עם השיר "ברבאבא", וזה עוד היה טרום הדיאטה. באותה שנה הביא לנו אושיק לוי את "טוליק" היפהפה ושנתיים אחר כך, שלמה ניצן ביצע את "המשפחה שלי". אף אחת מהן לא היתה גרוסמן, אף אחד מהם לא היה עוז זהבי (שגם הוא ברגעים אלו מעל בימות חנוכה), אבל הם עדיין הצליחו ליצר מה שאף אחד ממופעי חנוכה של היום לא מייצר: מיתולוגיה.

 

אין לי מושג איך שלומית אהרון נראתה ב-1980, כי למרות שהיא אחת הנשים היפות בארץ, לאף אחד לא היה אכפת מה היא לבשה. היה אכפת מה היא שרה – "איך אדע ועודני ילד?", ועם השיר הזה הוכיחו "הכול עובר חביבי" שלא צריך דוגמניות בבגדי גוף וגם לא להוציא את יהורם גאון מהבית, שכן מילים מספיק מדויקות יכולות לרגש בו זמנית הורים וילדים –  סוג של קסם שיכול לחסוך למפיקים כמה מאות אלפי שקלים. 

 

עוד לפני שהחצאיות התקצרו וגיל גיבורי הילדים הצטמק, התחנכו דורות שלמים על השירים של מופעי החנוכה. למעשה, אפילו הילדים של היום עדיין גדלים עליהם. ומה לגבי השירים החדשים? הם נמשכים שמונה ימים, וגם זה בנס. אחר כך הם נעלמים כמו שבאו. נשכחים מהתודעה. במקומם, נשאר זיכרון אחד ממופע שעולה מאה שקל בממוצע - כמה טוב נראית עדי הימלבלוי בבגד ים.  

 

אז: 

 

+

 

ועכשיו: