זה יישמע מצחיק, אבל אפשר לומר שהגעתי לטניס כמעט במקרה. כילדה בת שש וחצי, בקושי כיתה א', הצטרפתי כטרמפיסטית לאימוני הטניס של האחים שלי. באחת הפעמים ניגש המאמן אל אימא שלי ואמר לה לשקול לרשום גם אותי לשיעורי הטניס, כי הוא רואה שיש לי משהו בעיניים בכל פעם שאני מסתכלת על המשחק. אל תשאלו אותי מה זה ה"משהו הזה" שהוא ראה, לא דיברנו על זה מעולם, ואני בעצמי לא באמת זוכרת רגע מכונן כזה,  אבל בפעם הבאה שנסענו לאימון של האחים שלי, כבר היה לי מחבט משלי. וכמו שאומרים - השאר היסטוריה.

די מהר הבנתי שאני טובה ובהדרגה גם האימונים הפכו ליותר ויותר אינטנסיביים. כל יום אימון אחרי הצהריים, ולקינוח עוד שלושה אימוני בוקר. הבוקר שלי התחיל בחמש והסתיים עם הצלצול הראשון של שמונה, כשהגעתי לבית הספר. זו הילדות שלי. הייתי משחקת מול חבר'ה בוגרים ממני, נוסעת לתחרויות וקוטפת פרס ועוד פרס. אבל למרות זאת, אף פעם לא הסתכלתי יותר מדי קדימה. המטרות תמיד היו קטנות וקרובות.

את יום ההולדת ה- 16, ה- SWEET SIXSTEEN שלי, חגגתי במטוס - בדרך אל, מתחרות לתחרות. יותר מעשר שנים שאני על מזוודות, אבל זאת הבחירה שלי. הספורט הוא חלק בלתי נפרד מחיי. לשחק טניס זה העבודה שלי, אבל בשונה מכל משרה אחרת, זה אף פעם לא תשע עד חמש, אלא יותר כמו 24/7. לא משנה אם זה חימר או דשא, המגרש תמיד היה המקום שבו הרגשתי שאני יכולה לבטא את עצמי כמו שרק אני רוצה. לקח לי זמן להבין את הכוח שהספורט נותן.

אין לי שותפים למשחק, זה רק אני מול היריבה. לטוב ולרע. יש פעמים שזה מתסכל מאוד ופעמים שהנפש מתעלה לשיאים חדשים. לשמחתי, הזדמנו לי הרבה רגעי שיא בקריירה,  אבל גם כמה רגעי שפל. הטניס לימד ועוד מלמד אותי המון על עצמי. אפשר להגיד שממש התבגרתי על המגרש, ולא רק בגלל השנים שעברו, פשוט למדתי איך להתמודד עם מצבים, איך המגרש  יכול להפוך למקום ששם אני פורקת תסכולים, ששם אני צומחת, ששם אני מתפתחת כבנאדם. כי זה מה שהספורט עושה – לי ולכל אחת אחרת שלא מוותרת.

בדרך למעלה

זה כבר כמה חודשים שאני מתאוששת מפציעה כואבת וקשה. הרופאים מגדירים את זה כקרע בכף רגל שמאל, אני מגדירה את זה כסיוט. לשמחתי, זה מאחורי. זה לא שלא ידעתי פציעות בחיי, אחרי עשר שנים כטניסאית מקצועית ברור שידעתי כמה פציעות, אבל כמו בהרבה דברים בחיים -  הטיימינג  עשה את כל ההבדל.

אפשר לומר שהקרע ברגל  דרך לי על יבלת כואבת אחרת – הכשלון. בשנתיים האחרונות התמודדתי שוב ושוב עם הפסדים, מצאתי את עצמי צונחת בטבלת הדירוג ומפסידה משחק אחרי משחק. יש לי רק אותי להאשים, וזה קשה! הייתי על סף פרישה, כמעט אמרתי די. אבל לא ויתרתי. למדתי איך להפוך את הטניס לכלי הטיפולי שלי. עבדתי מנטלית חזק, גם על ספת הפסיכולוג, אבל בעיקר בשטח, תוך כדי משחקים. למדתי שאני יכולה להתגבר ולצאת מהרגעים הכי קשים שלי. ואני יכולה  לומר שהיום אני נהנית לשחק הרבה יותר מאשר בתקופה שהייתי מדורגת 11 בעולם.

היום אני אפילו לא באמת מעודכנת מה המיקום הנוכחי שלי. אמרו לי מקום 79 בעולם, אז כנראה שזה פחות או יותר שם. בזמן שהטור יפורסם, אני כנראה כבר אהיה על מטוס בדרך לספרד לסדרת אימונים, משם לסין לתחרות ראשונה אחרי הפציעה ואחר כך לסידני ולמלבורן באוסטרליה, שם תתקיים התחרות הגדולה הראשונה שלי -  אליפות אוסטרליה הפתוחה בתרגום חופשי. וכמובן שבוער בי הרצון לחזור לטופ, לשם אני שואפת. היצר התחרותי זורם בעורקיי מגיל שש ולא הפסיק עד היום. נכון, זה יצריך ממני הרבה, אבל יש בי את האמונה.

מחשבות על היום שאחרי

אחרי שנים של משטר קפדני על כל מה שנכנס לי לגוף, ברור לי ביום שאחרי הפרישה מטניס אני הולכת להקדיש את עצמי לאהבה השנייה הכי גדולה בחיי - אוכל.

החלום זה לפתוח מסעדת גורמה, לאו דווקא מקום יקר או פלצני, אלא מקום פשוט אבל טעים ואיכותי. במשפחה שלי קיבלתי את התואר "האופה של הבית". כשאני לא רצה אחרי כדור, אני לשה ובוחשת. השבוע, למשל, ניסיתי את עוגת השמרים הראשונה שלי. יצא טוב, אז מי יודע? אולי יש לי עתיד.

* שחר פאר קיבלה ערכת התנסות של always infinity - התחבושת החדשה שעומדת באתגרים הקשים ביותר שלך