אהבה, כך מתברר ממחקרים חדשים, מתרחשת בן רגע. ליתר דיוק תוך פחות משנייה. בעבודת מחקר חדשה, שהתפרסמה ב-The Journal of Sexual Medicine, מיפתה פרופ' סטפני אורטגה, מאוניברסיטת סירקיוז בניו יורק, את האזורים הפעילים בזמן ההתאהבות, וגילתה שההתאהבות מפעילה לא רק אזורים פרימיטיביים במוח, אלא גם מערכות קוגניטיביות מפותחות.

 

המחקר החדש מצביע על כך שבזמן ההתאהבות מתחילים לפעול שנים-עשר אזורים במוח, המשחררים מעבירים עצביים כדופאמין, אוקסיטוצין (שכבר זכה לכינוי "הורמון האהבה") ואדרנלין, ואלה מייצרים, בין היתר, תחושות של עונג ושמחה.  

 

המחקר מגלה חפיפה ניכרת בין המנגנונים שפועלים, כשאנו חשים אהבה אינטנסיבית, ולבין אלה המופעלים בזמן שימוש בסמים (צריכת קוקאין למשל). מחקרים נוספים מצביעים גם על נקודות השקה משמעותיות בין מנגנונים במוח מאוהב, לבין אלה שמעורבים בפעילות של שיכוך כאב.  

מה ההבדל בין תשוקה לאהבה

"יכול להיות שקשה להבדיל בין תשוקה להתאהבות בניסויי מעבדה מבוקרים וגם בחיים, לעיתים" אומר ד"ר רוני פז, חוקר רגשות מהמחלקה לנוירוביולוגיה במכון וייצמן. "אולי השלב הראשוני המהיר הוא סוג של תשוקה, ואחר כך באים שלבים יותר מושכלים ומשלימים זאת לאהבה מלאה".

 

הרבה לפני מערכות ההדמייה והמעבדות המודרניות לחקר המוח, איפשר וויליאם ג'יימס, הפסיכולוג והפילוסוף בן המאה ה-19 את חקר הרגש המודרני בפסיכולוגיה ובנויורובילוגיה, אומר ד"ר פז, בכך שהציע ש'אנחנו לא רואים דוב, מפחדים ממנו, ואז בורחים, אלא אנחנו רואים את הדוב ובורחים, ולכן מפחדים'. כנראה שלפחות חלק מסוגי ההתאהבות דומים - קודם יש תגובה פיזיולוגית ראשונית, ואחר כך, יש תרגום של מערכות קוגניטיביות גבוהות, וכך נוצר הרגש המורכב שלנו", אומר ד"ר פז.

 

"קל להסביר למה כדאי לברוח לפני שמבינים שפוחדים, יש פה יתרון הישרדותי ברור. קשה יותר להסביר למה צריך להתאהב תוך פחות משנייה". כך או כך, אומר ד"ר פז, "מחקרים מסוג זה מראים שאפשר כבר להעיז ולחקור את הבסיס הפיזיולוגי והמוחי של התנהגויות כה מורכבות".

 

"הבנת תהליך ההתאהבות, כך נראה, עשויה לסייע להבנת מנגנונים פיזיולוגיים ורגשיים נוספים, ולטפל בהפרעות ובחוליים נוירולוגים ורגשיים. "יש דמיון בין מנגנונים מוחיים ואנו מנסים להבין את העקרונות לפיהם פועל מוחנו, כך שנוכל לפתח טיפולים להפרעות פסיכיאטריות מורכבות, שהטיפול בהם עד היום היה לא ממוקד", אומר ד"ר פז.

האם אפשר לתקן לב שבור?

למרות ההתפתחות המחקר, השאלה האם אפשר לרפא ממוקד ללב שבור, היא שאלה טובה לאלה שהמעבדה העיקרית שלהם היא הדמיון ולא הסורק הממוחשב."יש משהו משמח ומלא פוטנציאל במחקרים החדשים על ההתאהבות", אומרת הסופרת והתסריטאית יעל הדיה (בטיפול, שלושה סיפורי אהבה, תאונות, עדן).

 

"אולי פעם נוכל לרפא לבבות שבורים באופן פרמקולוגי, או לגרום לבני זוג שחוקים להתאהב מחדש זה בזו, או לתת תרופה שתגרום לאוהב נכזב להפסיק לאהוב" היא מדמיינת, אבל יש להדיה יש ספק גדול אם המדע יכול לענות באופן מהותי על השאלה - מה זו אהבה. אחרי הכול מדובר בעניין יותר ספיריטואלי מכימי, היא אומרת, ויש רגשות שלא כדאי לגעת בהם, לטובת התרבות האנושית.

 

"לא מעט סופרים ואמנים מדברים על דיכאון, ומתארים את התחושה, ולא את המנגנונים הכושלים לייצור סרוטנין. קשה להעלות על הדעת את קפקא לוקח ציפרלקס, ואת סארטר מדבר על הבחילה הקיומית במונחים כימיים". כך או כך, עם כל הכבוד לאיכויות העצביות והכימיות של ההתאהבות, הדמויות הספרותיות שלה ימשיכו להתאהב, להיות מדוכאות, ולהתייסר באופן לא מדעי בעליל. 

 

האם נוכל אי פעם נוכל להבין מה זו אהבה או התאהבות רק מתוך הבנה של המנגנונים הנוירולוגים? "אפשר רק לחלום על זה כיום", אומר ד"ר פז, שכמו יעל הדיה גם הוא תוהה אם תאור מכאניסטי מלא  - שקול להבנה. "התשובה היא כנראה שלילית, הוא אומר. "ולשמחתי, גם אם נבין את המנגנונים המכאניסטיים במוח  שיוצרים אהבה, זה לא יוריד מתחושת הפליאה, ההנאה וההשתאות שלנו".