שיחה עם הבלוגריות הבולטות בישראל
17 שנים חלפו מאז חדר המושג "בלוג" לחיינו ותרבות הבלוגים בישראל פורחת. קוראים רבים מעדיפים את הבלוג, האישי יותר, על פני העיתונות הרשמית הממסדית. שיחה עם ארבע בלוגריות משפיעות
ארבע נשים, ארבע עיתונאיות. כולן באות מרקע של עיסוק עיתונאי, כותבות ומתחזקות על בסיס יומי בלוג משלהן. דבורית שרגל מבקרת את התקשורת, טל שניידר עוסקת בפוליטיקה, מאיה מרום בבישול ושלי גרוס באופנה. כל אחת מהן מספרת על הבלוג שלה כעל אמצעי ביטוי יחיד במינו. האם נמצא תחליף לעיתונות הממוסדת? הן לא ממהרות להספיד אותה, אך מונות את יתרונותיו הבולטים של הבלוג בהשוואה לעיתונים שבהן עבדו, ושחלקן עדיין עובדות בהם.
"בבלוג אני הבוסית של עצמי, מנהלת אותו לבד: כותבת, עורכת, מגיהה, מצלמת, מפיקה, ובעצם מנהלת מיני-עיתון של אדם אחד", מספרת דבורית שרגל, בעלת הבלוג "ולווט אנדרגראונד". "זה מתאים מאוד לקונטרול פריק שאני". בבלוג שלה מעלה שרגל בכל בוקר את עמודי השער של העיתונים המרכזיים, ומבקרת את תוכנם. היא מעידה כי פיתחה אופן כתיבה מיוחד במהלך שנות כתיבת הבלוג - מאוד אינטרנטי, רווי קישורים, עמוס באסוציאציות חופשיות ובתמהיל שלה. "בקיצור", היא אומרת, "אני עושה מה שמתחשק לי בלבד".
גם מאיה מרום, בעלת בלוג האוכל "בצק אלים", מדברת על החופש שהיא נהנית ממנו בכתיבה לבלוג. "בשונה ממדורי המתכונים באינטרנט או בעיתונים, הבלוג הוא לא רשמי, הוא מפורט יותר, הוא לא כפוף לכל חוק שהוא. אני עושה אוכל כשר, לא כשר, לפעמים אני מצלמת והמטבח שלי לא נראה הכי נקי בעולם. זה אוכל אמיתי שלא מתנצל בפני אף אחד".
טל שניידר, כותבת ה"פלוג" – הבלוג הפוליטי, מוסיפה כי בהיעדר עורכים, היא מכתיבה את סדר היום ואת הנושאים שהיא בוחרת לכסות. "אני תמיד יכולה לעשות בבלוג דברים שתקשורת ממוסדת לא יכולה לעשות, כמו התעסקות בסקרים, או כמו שעון העצר של נתניהו (שעון שמראה כמה זמן לא העניק ראש הממשלה ראיון בתקשורת הישראלית – מ. ה.)".
"יש בכתיבה הבלוגית חופש כמעט מוחלט", מסכמת שלי גרוס, בעלת בלוג האופנה "המלבישה", "או לפחות הרעיון המנחם של פוטנציאל של חופש כמעט מוחלט".
כשהן נשאלות מדוע הן פתחו בלוג משלהן, מתקבלות תשובות שנוגעות לקשיים למצוא עבודה בתחום, אך גם לתחומי העניין שלהן ולכישורים מקצועיים שרכשו. במקרה של מרום, בשלו התנאים רק לאחר שעזבה את בית הוריה ועברה לדירת שותפים ברמת גן. ""לפני שבע שנים התחלתי ללמוד עיצוב גרפי ב'שנקר'. פתאום היה לי מטבח משלי, שלאף אחד לא הייתה סמכות לומר לי לא להשתמש בו, כמו שאמא שלי הייתה עושה. היא לא אהבה שהשתמשתי לה במטבח בגלל סף הניקיון שלי, ובצדק. פשוט התחלתי לבשל לבד בתור סטודנטית תפרנית ורעבה". היא מספרת על התחלה לא קלה שדרשה ממנה עקשנות: "כל המתכונים שמצאתי באינטרנט לא הצליחו לי, כי לא היה לי ניסיון בבישול. המתכונים לא פירטו יותר מדי על מקרי קצה, על איך הדברים צריכים להיראות בכל שלב. היו לי מלא כישלונות". במצב שבו הרוב היו מתייאשים ופונים לתפריט המשלוחים של מסעדה כלשהי, מרום בחרה בדרך הקשה. "החלטתי לקחת מצלמה ולתעד את זה. תיארתי לעצמי שיש עוד הרבה אנשים בגיל שלי ובסיטואציה שלי שעוברים בדיוק את אותו הדבר. בזכות הרקע שלי בעיצוב אתרים, הקמתי לעצמי פלטפורמה שבה אוכל לחלוק את הידע שלי עם אנשים במצב הזה. לאט לאט זה התחיל לצבור תאוצה".
אם הפרינט מת לא שמעו על זה בישראל. דבורית שרגל
שרגל ושניידר כבר היו בעלות מוניטין ורקורד עיתונאי כשבחרו לפתוח את הבלוגים שלהן. "הגעתי לעיתונות בשלהי שנות השמונים", מספרת שרגל. "התחלתי את דרכי כמגיהה בעיתון חדשות המנוח. לאחר מכן ערכתי וכתבתי בעיתונים שונים: 'עיתון תל אביב', 'זמן תל אביב', 'נשיונל ג'יאורפיק', 'רייטינג' ז"ל". הטריגר לפתיחת הבלוג היה לדבריה ההתנגשות בתקרת הזכוכית. "לא קיבלתי תפקיד עריכה שרציתי והייתי מתוסכלת מאוד. זו הייתה החלטה ספונטנית, שהתקבלה בשנייה אחת". הסיפור של שניידר אינו שונה מאוד: "הייתי כתבת של 'מעריב' בוושינגטון מ-2004 וב-2009 חזרתי לארץ והמשכתי לעבוד ב'מעריב'. במקביל כתבתי גם ל'גלובס', ל'מאקו' ולאתרים נוספים. פתחתי את הבלוג בשנת 2010, כי לא מצאתי עבודה, וראיתי שאני לא מסתדרת עם מקומות העבודה שמציעים לי".
"רציתי לחזור לעשות משהו בשביל עצמי", מספרת גרוס, שהחלה לכתוב את הבלוג לאחר חמש שנות גידול ילדים במשרה מלאה. "לא ידעתי מה, והנטייה שלי הייתה לחזור למחוזות המוכרים של עיצוב או ניהול קהילות חברתיות". בסופו של דבר, מה שהכריע את הכף מבחינתה היה נטיית הלב האישית שלה. "אחרי שהקדשתי לזה יותר מדקה וחצי של מחשבה, הבנתי שיש פה הזדמנות לעשות את מה שאני באמת רוצה לעשות, שזה להתעסק באופנה".
אני מכתיבה את סדר היום. טל שניידר
גרוס ומרום מספרות כי הצעות העבודה לא איחרו להגיע. "שנה אחרי שהתחלתי לכתוב את הבלוג, צלצלה אלי העורכת של 'זמנים מודרניים' והציעה לי לכתוב את מדור האוכל שם. אני כותבת את המדור מזה 6 שנים", מספרת מרום. בעבור גרוס, זה היה כיבוש יעד שהיא הגדירה מראש: "היה לי מין דף מטרות שנועד להצדיק כלכלית את ההרפתקה. היה כתוב שם שתוך שנה אני צריכה לעבוד בזה בחצי משרה. חודש וחצי אחרי שהבלוג עלה לאוויר, פנו אלי כמעט מכל העיתונים והאתרים, ותוך חצי שנה כבר הייתי עורכת אופנה במשרה מלאה ב'ידיעות אחרונות'".
שרגל ושניידר מתפרנסות מתשלום של קוראי הבלוג הקבועים ומפרסומות שהן משלבות בהם. מרום פיתחה את אופציית ההכנסה, והיא מוציאה בעצמה למכירה חוברות מתכונים שניתן להשיגן רק דרך הבלוג. גרוס היא היחידה שבעבורה הבלוג הוא בשביל הנשמה בלבד, והעיתון הוא מקור הפרנסה שלה: "אני מוצאת את עצמי מסרבת די הרבה לכל מיני שיתופי הפעולה, שאני מניחה שאם הייתי קופצת ראש לתוכם - היו יכולים להפוך את הבלוג לסוג של פרנסה".
חודש וחצי אחרי שהבלוג עלה, פנו אליי מכל העיתונים והאתרים. שלי גרוס
שרגל, שרוב כתיבתה מתבססת על עיתונות פרינט, איננה ממהרת להספיד אותו: "בשנים בהן אני כותבת את הבלוג נולדו 'ישראל היום', 'סופהשבוע', 'כלכליסט'. אם הפרינט מת, לא שמעו על זה בישראל". היא ממשיכה את הקו האופטימי מבחינתה: "הבלוגים הם תוסף לעיתונות הממוסדת ו/או המודפסת. הם לא מחליפים את העיתונים או את האתרים. אמירות כגון 'העיתונאי מת, יחי הבלוגר', מופרכות לטעמי".
לדבריה של מרום, האינטראקטיביות היא זו שהופכת את הבלוג לפלטפורמה אידיאלית. "אני נהנית מהפידבק, נהנית מהתקשורת עם הגולשים, נהנית לראות שמישהו מעריך את העבודה שלי". הבלוג של מרום חריג בנוף של בלוגי הבישול. נראה שההשקעה שלה נושאת פירות, וכיום יש לבלוג כ-130 אלף קוראים בחודש. "כל מתכון שאני מפרסמת, אני מכינה המון פעמים כדי לוודא שהוא עובד, וכשאני כותבת אותו אני יורדת לרמת פירוט מאוד מאוד גבוהה שאף אחד אחר לא יורד אליה: תמונות של כל שלבי התהליך, פירוט של מה קורה אם משתמשים בחומר כזה או בחומר אחר. אני מאוד נהנית מזה שאנשים אוהבים את התוכן".
כל מתכון שאני מפרסמת, אני מכינה המון פעמים. מאיה מרום
לצד האידיליה שאותה היא מתארת בכתיבה לבלוג, היא אוהבת גם את הכתיבה לעיתון. "זה מדיום מאוד שונה. אני נהנית משני העיסוקים, לכל אחד יש את היתרונות והחסרונות שלו. הם משלימים זה את זה. אני לא פוסלת השתלבות בהמשך במדיה מעבר לבלוג".
בנושא המגדר, הדעות בין הנשים חלוקות. מרום כלל אינה מייחסת חשיבות להיותה אישה, ואומרת כי "נכון שהבלוג מצליח ושאני אישה, אבל אני לא חושבת שיש קשר בין הדברים. זה תחביב שלי, אני נהנית מזה, ואני לא נכנסת לשאלות של מגדר". לעומתה, שניידר שוטחת משנה סדורה על השדה העיתונאי וקובעת כי כולו מורכב מגברים בכל עמדות המפתח, ולכן היא מרבה להעלות נושאים מגדריים לסדר היום. "אני רואה בפמיניזם נושא פוליטי ולא נושא רק של נשים. זה נכנס בעיקר בתחומים של עיסוק בנשים, מספר הנשים בממשלה ובכנסת, הדרה של נשים ממפלגות, מיקום של נשים ברשימה, יחס לנשים פוליטיקאיות. הבלוג עוסק בזה כל הזמן. כאישה זה מעסיק אותי מאוד". בפרט בתחום הפוליטיקה רוב רובם של הכתבים והפרשנים הם גברים, ונוכחותה של שניידר הן כאישה והן כבלוגרית היא חריגה. עם זאת, היא לא חשה ביחס אחר מצד הסביבה שלה: "בשדה הפוליטי מתייחסים אלי כאל עיתונאית לכל דבר". שרגל מצטרפת לתפישה הפמיניסטית-אקטיביסטית הזו, ורואה משמעות ייחודית בכתיבתה כאישה. "אני רגישה יותר מגברים לסוגיות של שוויון, מגדר, אפליית נשים, אייג'יזם, מיזוגניה ושוביניזם, שרווחים גם בין הנאורים שבגברים הכותבים. אני פמיניסטית כמעט מלידה, ומתייחסת לסוגיות פמיניסטיות בבלוג באופן עקבי".
שניידר מתארת כי המאזן המגדרי מעט השתנה בזכות התפתחותה של רשת האינטרנט. "הרשת מאפשרת לכל אחד להיות עיתונאי, וברור שזה נתן לנשים כוח שלא היה להן קודם". שרגל מביעה תקווה כי "בזכות הבלוגים, עיתונאים קצת יותר מבקרים את עצמם, אולי הם חושבים פעמיים לפני פרסום או אי-פרסום עניין זה או אחר". שניידר מסיימת בזריקת מציאות פסימית ומצננת את ההתלהבות: "בלוגים ועיתונות 'פייסבוק' הם מאוד מבוזרים, וישראל היא מדינה מאוד ריכוזית, בפרט בתקשורת. כל עוד המנהלים הם גברים לרוב, ברור שעדיין סדר היום התקשורתי הרחב מנוהל בידי גברים".