אני כותבת כי אני רוצה להיות בנאדם טוב. כזה שיודע שהוא עשה את המעשה הנכון והראוי. אני לא רוצה להיות האישה שעמדה מנגד בזמן שהוא עשה את אותו דבר לאחרות. אני רוצה להיות האישה שהצילה אותן מגורל דומה לשלי. אני רוצה אבל אני לא מצליחה.

אני כותבת בדמעות, כי חוץ מבני המשפחה ומהחברים הטובים שלי, אף אחד לא יודע, ואני פוחדת שאני אקח את הסוד הזה לקבר. שהאיש הזה ימשיך לחייך את החיוך המטומטם והגאה הזה שלו עד היום שימות. שאף אחד לא ימחק אותו מעל פרצופו מדושן העונג. שהוא יהיה את כל חייו בתחושה שבו אף אחד לא יכול לגעת. שרק הוא יכול לגעת באחרות. רוצות או לא רוצות.

 

זה סיפור שבטח כבר שמעתם מיליון פעם בווריאציה כזו או אחרת. מקום עבודה. גבר מבוגר, מפורסם ובכיר. אישה צעירה, רווקה וזוטרה. הוא רומז לה בדרך זו או אחרת שאם לא תשכב איתו הוא יפטר אותה. היא, שנמצאת במצוקה כלכלית ותלויה בחסדיו לחלוטין, מפחדת ומסכימה. רק שהפעם אני היא הבחורה הצעירה והזוטרה, והוא הגבר המבוגר והבכיר, ובין אז לבין היום יש שעות של טיפול פסיכולוגי, של תרופות פסיכיאטריות, של לילות ללא שינה, של מחשבות על התאבדות.

 

במשך יותר מחצי שנה הוא סחט אותי. קשה לי להיכנס לתקופה הארוכה הזו שעברתי, ושבמסגרתה הייתי שפחת מין, על כל המשתמע מכך. שבמהלכה נדרשתי להעמיד פנים שאני מעוניינת וחושקת ביחסי מין עם גבר שסלדתי מכל מאפייניו הפיזיים, ושאני נדחית ונגעלת ממגעו. שבמהלכה הבהיר לי אותו בכיר שעליי להסתיר מפני כל מכריי את מה שמתחולל בחיי, ואני, אחוזת אימה, לא סיפרתי אפילו לחברתי הטובה ביותר מה הוא עושה לי. חיי הפכו למסכת של הסתרות ושל שקרים. תארו את זה לעצמכם. תארו לעצמכם שמתוך פחד, אתם נאלצים לקיים יחסי מין עם אדם שאתם נגעלים מחזותו, שאתם סולדים ממנו בכל נים ונים. דמיינו את זה לעצמכם. דמיינו את הבקרים שבהם אתם מתעוררים בבכי. דמיינו את הימים שטופי האימה. דמיינו את השעבוד שמשתלט על כל חלקה טובה בחייכם. השעבוד אליו.

 

אלו היו החיים שלי.

זה מצחיק, כי לכאורה, היום, אחרי שהכל "נגמר" אני אמורה להיות מאושרת. אני כבר לא שם, במקום העבודה ההוא. הצלחתי לברוח בעור שיני, וכדי שלא יוכל להמשיך להתנכל לי גם במקום עבודתי החדש, עברתי לתחום אחר לגמרי, שבו טוב לי בהרבה. אני נמצאת בזוגיות מדהימה ואוהבת עם בחור שתומך בי בכל מה שאבחר לעשות. התחתנתי. אנחנו עובדים על ילד. ובכל זאת, אני מתייסרת. הסיפור הזה מלווה אותי יום יום, שעה שעה. על כל מאורע חגיגי ומשמח בחיי, מאז הפרשה הזו, מוטל צל כבד של כאב, בושה ותחושה של אי צדק. הפחד ממנו וממה שיעשה לי אם אתלונן עליו אינו מרפה ממני, עד כדי כך שאפילו היום, במרחק כמעט שנתיים והסבה מקצועית אחת, עדיין, לפני כל קידום בעבודה, אני מסתכלת מאחורי כתפי, לוודא שהוא לא שם כדי להרוס את חיי שוב. זה לא רציונלי, אני יודעת. אבל אלו הם החיים שלי. זו המציאות שלי. הלוואי שהייתי יודעת איך להחליף אותה באחרת.

 

אני לא יודעת מי יקרא את המאמר הזה. אני לא יודעת אם אלו יהיו גברים או נשים, אם עובדים בכירים או עובדות זוטרות. זה לא באמת משנה. אני כן מקווה שכל מי שהמאמר הזה ייקרה בדרכו, שיקרא אותו וישים את עצמו בנעליי. שיחשוב מה הוא היה עושה אם היה עובד זוטר שנסחט מינית על ידי מי שאחראי במידה רבה על פרנסתו. שינסה לדמיין את הפחד שחוויתי, את ההשפלה, ואת ייסורי הגוף והנפש שהיו מנת חלקי. שיחשוב אם זו הנורמה שהוא רוצה במקום העבודה שלו – שהבכיר שבבכירים יציע הצעות מיניות לזוטרה שבזוטרות. שיתהה האם באמת ישנה "הסכמה" במצב דברים מהסוג שאני מתארת לעיל. שיחשוב האם היה רוצה שנשים שעברו דברים כאלו ימלאו פיהן מים או יתלוננו.

 

אשר אליי, אני רוצה להתלונן, באמת רוצה. אני רוצה שהצדק ייצא לאור. אני רוצה שהוא ייענש. אני רוצה שנשים צעירות יינצלו. אני רוצה אבל לא יכולה. אני לא יכולה כי אני לא פוחדת רק ממנו (והוא אדם רב השפעה ומפחיד, האמינו לי). אני לא יכולה כי אני פוחדת גם מכם. כי אני רואה איך קראו למתלוננות נגד עמנואל רוזן "שקרניות", ואני רואה איך קראתם למתלוננת נגד ירון ברלד "סחטנית", ואני רואה איך קראתם למתלוננת נגד השר סילבן שלום "מניפולטיבית". אני רואה איך בעיניכם כולן "שרמוטות" ו"רודפות פרסום", ואני מבינה שבשביל נשים כמוני, אין צדק בעולם הזה.

 

הדבר היחיד שהוא השאיר לי, אחרי כל מה שהוא עשה, הוא הידיעה שאני דוברת אמת והוא זה שמשקר. אם תקחו את זה ממני, באמת שאני לי בשביל מה לחיות.

בלי שמי הטוב, אין לי בשביל מה לחיות. יש לי שם אחד בעולם הזה. את כל השאר הוא לקח. אני לא אתן לו או לכם לקחת ממני גם את זה.

אז אני שותקת.