להיות כמו הבנים

אני זוכרת שבשכונת ילדותי היה בור ביטחון מטונף וחשוך שיורדים אליו עם סולם ומלא ג'וקים. הבנים ירדו למטה, ואני אוזרת את כל האומץ כדי לעשות את זה גם, ולעשות את זה אתם. זה היה בערך בגיל חמש. ואני זוכרת עוד סיטואציות כאלה – באחד מהטיולים המשפחתיים, הגענו לבריכה עם מקפצה נורא גבוהה לברכה, והבנים כמובן עולים, ואני נחושה להראות שאני לא מפחדת, שאני אחת מהחבר'ה, שאני כמוהם ואני קופצת גם. הריטואל הזה חזר על עצמו בעוד סיטואציות כמו ברכבות ההרים  הגדולות  בלונה פארק. התעקשתי לעשות את זה כי הרגשתי שזה לא מצופה ממני ורציתי להוכיח שאני לא פחות מהם והרגשתי שמחזיקים ממני "מגניבה", אחת מהחבר'ה". יש איזו תחושה קדומה שיש להם פור עליך שאת צריכה להשלים, ולטובת זה את צריכה ללכת "נגד הטבע" ולהשתלב.

 

להסתובב בעולם כאישה זה איזה כוח נסתר

כאילו אנחנו מחוברות אחת לשנייה במן עבותות נסתרות, מעין עוצמה, משהו שנטוע בעולם הזה, בקרקע כמו איזה סוד, או חוכמה עתיקה שידועה רק לנו. תחושה שאת חלק מכוח טבע גדול וחזק. יכולת ההכלה והעדינות, הנתינה והרכות... כל אלו הן תכונות עוצמתיות. כמובן שהן לא נחלת הנשים בלבד, יש גם גברים כאלו אבל זה מצופה מהם והם נדרשים להפגין קשיחות ולהתכחש לדברים האלה. הפריבילגיה שלנו היא להיות כאלה, זה כוח.

 

החזיקו ממני מגניבה. צילום: מיכל אפרתי

 

התפקיד החדש ב"ארץ נהדרת" מפחיד ומרגש

פתאום, בבת אחת את מביאה את עצמך, בלי המסכה. להופיע כעלמה האמיתית בתכנית זה חדש. מזל שאייל קיציס שם, הוא עוגן. בכלליות, כקומיקאית, אני צריכה להתגבר על דברים שלא מצופים ממני כאישה – להתכער, להגזים, להתנהל עם מה שנחשב לפחות נשי.

 

ב"פלפלים צהובים" אני מביאה את עצמי הרבה יותר מאשר בתפקידים קומיים שהם לרוב נשענים על ביקורת והלעגה. בתפקידים דרמטיים אנחנו מחפשות את המקום בו זה משיק אלינו ונוגע בנו על מנת להביא את הדמות למקום הכי אותנטי.

 

אני גאה להיות חלק מיצירת המופת הזו שנקראת "פלפלים צהובים". לא הרגשתי שבגלל שאני משחקת אם לילד אוטיסט שההשתתפות שלי בסדרה הזו קשה יותר מכל תפקיד אחר. כשחקנית, אני פורשת את נשמתי בפני המצלמה בכל תפקיד.

 

כשאני משחקת אני נדרשת לשתי יכולות שונות, בהתאם לתפקיד. בחיקויים בארץ נהדרת אני נדרשת ליכולת ההתבוננות באחרים ומציאת המגוחך והנלעג בהם ובמשחק הדרמטי נדרשת יכולת להקשיב ולהיות נוכחת בסיטואציה. יש משהו נורא חמקמק בלהעתיק את הרגע הבדיוני ולהפוך אותו לרגע הזה, בו אני צריכה להיות בנוכחות מלאה. את צריכה לשכנע את עצמך שזה הרגע שאת נמצאת בו. אני חושבת ששחקן טוב הוא כזה שיש בו אומץ ומוכנות לאבד שליטה, באופן חלקי להחליש את הווליום של איך הוא נראה ברגע נתון. אם אני מצליחה לוותר על זה, להיות קשובה לפרטנר, להיות נוכחת בסיטואציה ולהיכנס לדמות, התוצאה תהיה טובה. דווקא כשאנחנו משחררים, התוצאה יוצאת הכי מדויקת ומרגשת או מצחיקה.

 

אני פורסת את נשמתי לפני המצלמה. צילום: מיכל אפרתי

 

בפן המקצועי  אני מאד גאה בבחירות שלי ובעובדה שלא התפשרתי. תמיד סמכתי על עצמי, ידעתי להגיד "לא" ולבחור נכון. הלכתי כל הזמן עם הלב והנשמה. בפן האישי, אני גאה בבית שבניתי- בגבר שבחרתי ובילדה שלי. לא יכולתי למצוא לעצמי נמל יותר בוטח ונעים. אני מרגישה ששפר עלי מזלי.

 

תרבות הסלפי מוציאה אותי מדעתי

אני רואה את כל המתפשטות האלו למיניהן ורוצה לומר - זו לא חוכמה. כל אחת יכולה לעשות את זה. זה פתטי, זה עלוב ועצוב. כן, זה יגרה גברים אבל זה לא קשה במיוחד ויש את זה גם באתרי פורנו. לא מכאן אישה צריכה לשאוב את תחושת הערך העצמי שלה. יש לנו כוח מעצם היותנו יצור מיני ומגרה אבל אפשר לחגוג את המיניות הזו מבלי להפוך אותה לכלי.

 

כשאני חושבת על הילדות של היום, מתחשק לי לומר להן אל תלכי לאיבוד ואל תתני לאני האותנטי שלך ללכת לאיבוד רק כדי למצוא חן. שימי לב אם את עושה מה שטוב לך ולא כדי לרצות. אל תפסיקי להתפתח, אל תאבדי את הקשר עם עצמך. כשאת עושה משהו תעשי אותו מכל הלב או אל תעשי אותו בכלל.

 

אני רואה לאן אנחנו הולכים. העולם והאינטרסים הכלכליים לא ישתנו ולכן צריך לבנות את זה מהבית, ולתת לזה קונטרה ראויה. הסחף בחוץ כל כך חזק לפעמים. יצאתי השבוע עם נגה לסרט ונכנסתי לחנות אקססוריז וראיתי שם נעלי עקב שמיועדות לילדות קטנות. זה כל כך מעוות וכל כך דוחה. רציתי להחרים אותם באותו הרגע.

 

השנה הראשונה של האמהות הייתה קשה במיוחד

זה היה מזעזע ומחריד ומבעית ואמא'לה מה עשיתי. חשוב לי להגיד את זה כי זה בסדר להרגיש את זה. יש נשים שזה בא להן חלק למרות שלא ברור לי איך זה יכול להיות חלק. את מסתובבת חופשייה בעולם ופתאום תלוי עליך יצור שהוא באחריותך לתמיד. זה מרגיש כמו פאקינג תאונת דרכים. זה בום. חשוב לי לתמוך בנשים שחוות את הלידה כטראומה וההתחלה שלהן קשה. לי הייתה חוויה קטסטרופלית ואני מחכה לחוויה מתקנת. הרי זה בכלל לא כמו שמלמדים אותך.

 

האמהות הרגישה כמו פאקינג תאונת דרכים. צילום: מיכל אפרתי

 

בחלוף השנים אני יכולה לומר שעצם העמידה לצד היצור הקטן הזה וההליכה איתו יד ביד זו חוויית התעצמות יומיומית. לילדים יש המון דמיון ויצירתיות ורוח שטות והם כל כך נוכחים ברגע כשכשאת איתם אין לך ממש ברירה אלא לתפוס על זה טרמפ ולהצטרף. את נמצאת במצב קבוע של נתינה ואהבה. ההורות היא כמו שיעור שלא נגמר... למידה תמידית. זה כלי מדהים לעבודה והתפתחות. יש משפט שאמרתי לחברה שלי: אימהות זה ניצחון של כל מה שחזק בי על כל מה חלש בי וזה ממש ככה. אני אדם הרבה יותר חזק מאז שהפכתי לאימא.

 

נגה היא ילדה יוצאת דופן

היא מלאה בהומור וזה אושר אמיתי לחיות לצד גוש האור הזה. כשאת חיה עם ילד את צריכה לתווך בינו לעולם וזו הזדמנות מצוינת לרענן את נקודת ההשקפה שלך על החיים. כשאת מכוונת ומצביעה על הדרך כל הזמן, את מנסה לשפר ולשדרג את המערכת ואת רוצה להראות לה או לו מה שקסום ומצחיק וחיובי.

 

הלבד שלי יקר לי

אין הרבה רגעים במהלך היום בהם אני לא נותנת דין וחשבון לאף אחד. כשאת  אימא לילדים, את לא יכולה באמת לא לתת דין וחשבון לאף אחד. אני מנסה למצוא את הלבד שלי, את הסתלבט שלי, הרגעים שבהם אני לא עושה כלום. הרביצה היא ערך נעלה מבחינתי. חוץ מזה, אני משתדלת תמיד למצוא את הזמן הזה בשנה ולנסוע מפה, להיות בטבע, לנפוש. הדבר שהכי מרענן אותי הוא נסיעה למקום אחר.

 

הכי חשוב – להתפתח ולחפש את ההתחדשות

כל אחד מאתנו הוא מהות משתנה ואין סופית. אנחנו חיים בעולם נוירוטי שמעוניין להגדיר ולנסח. היכולת הכי חשובה היא לפרק, להתפתח, לשנות ולחפש את ההתחדשות. לזכור שהרצון שלנו להגדיר הוא אוטומטי ואני מאמינה שצריך לפרק את הניסיון הזה ואת השיפוטיות, להתחבר לטבע המשתנה של הדברים ולראות את האחר בצורה עגולה. זו עבודה אינסופית שלא נגמרת ואני עושה אותה כל החיים. אני גם מקפידה לאסוף השראה מכל מיני נשים חזקות וחכמות שאני פוגשת בדרך. כל הזמן.