השבוע סבתא שלי אמרה לי: "בזמני לא היה מין אוראלי". כך היא התחילה את שיחת הסלון הטלפונית שלנו על פרשיית סילבן שלום והחשדות נגדו. הופתעתי מהאמירה של סבתא לא בשל הישירות בה נאמרה אלא משום שכידוע, לא הדור שלנו המציא את המין האוראלי. והרי לפני זמן לא רב סבתא שלי נתנה לאחותי במתנה לראש השנה את "מאהבה של ליידי צ'טרלי" תוך כדי שהיא משרבבת חיוך שובב.

 

עוד באון לייף:

 

התזמון של סבתא היה מושלם משום שיום קודם לכן נתבקשתי לכתוב טור על העירום והסקס בקולנוע בשנים האחרונות, בעיקר בעקבות יציאתו לאקרנים של הסרט הישראלי "ההיא שחוזרת הביתה". נדמה שאנחנו בנקודה בציר הזמן הקולנועי בה צריך לבדוק רגע היכן אנחנו עומדים ולאן אנחנו ממשיכים מכאן. אז בואו נתחיל מההתחלה.

 

הסרט השערורייתי הראשון בתולדות הקולנוע הוא "הנשיקה" של ז'ורז' מלייס משנת 1896, סרטון קצרצר שהציג זוג מתנשק במשך כמה שניות והצליח לעורר הדים בשל הפרובוקטיביות שלו. אחרי יריית הפתיחה המסעירה הזו (ועדיין בתקופת הראינוע) הגיעו יוצרים כמו גריפית' ואדיסון והעזו להראות לצופים הנרגשים ערום וסקס מפורשים. הזרם הזה נבלם ברגע שתנועות שמרניות ודתיות זקפו את ראשן.

 

אבל אולי לא חזרנו אחורה מספיק. סקס ואמנות הלכו יחדיו עוד מימי ציורי המערות,  דרך כל הזרמים וסגנונות האמנות שהציגו ערום (נשי בעיקר) ויחסי מין, בין אם בציור, פיסול או כתיבה. אמנים שהציגו דימויים מפורשים מדי ופרובוקטיביים מדי הסתכנו בעונשים חמורים, כולל הוצאה להורג. אך בני אדם תמיד שמחו ותמיד ישמחו לדבר על סקס ולהציץ אחד לשני. ואולי זוהי מהותה של האמנות: להציץ לחייהם של אחרים, להכיר אותם ובכך ללמוד משהו על עצמנו.

 

אנשים תמיד ישמחו להציץ אחד לשני. מתוך הסרט 'כחול הוא הצבע החם ביותר'

 

כבר כמה שנים שאנחנו נחשפים יותר ויותר לעירום ומין מפורשים על המסך הקטן והגדול. הקולנוע בשנה האחרונה הרחיק לכת עם הסרטים המדוברים "כחול הוא הצבע החם ביותר" של עבדלטיף קשיש שזכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן, ו"נימפומנית" של לארס פון-טרייר שמוקרן בבתי קולנוע מסחריים. שניהם מציגים מין מפורש הלכה למעשה, בלי פשרות, בלי הסתרות. באותו זמן בארץ נעשים סרטים כמו "הנותנת" של הגר בן-אשר ו"ההיא שחוזרת הביתה" של מיה דרייפוס – כולם ביחד מייצגים נקודה בציר הזמן הקולנועי בה נדמה שאין עוד גבולות, שהקולנוע המסחרי-המיינסטרימי מאפשר כבר הכל. אם בבית הקולנוע השכונתי מראים קלוז-אפ של חדירה על גבי מסך ענק, לאן הקולנוע עוד יכול ללכת? האם הממסד כבר אינו שמרני כבעבר או שכוחה של הצנזורה גווע?

 

כידוע, אנחנו חיים בתקופה בה אנחנו הולכים ומאבדים את הפרטיות שלנו. החיים שלנו פרושים לעיני כל, וחיים של אחרים נחשפים בפנינו כל יום, כל היום. כבר למעלה מעשור שהפורנוגרפיה נגישה לנו בלחיצה על כפתור, ואנחנו צורכים אותה בחופשיות, מתמכרים אליה. ילדים יודעים היום יותר על סקס ממה שסבתא שלי תדע כל חייה. פרשיות מין של פוליטיקאים ומפורסמים מתפרסמים השכם וערב, והתקשורת לא חוסכת מאיתנו את כל הפרטים המלוכלכים. אנחנו רוצים ומסוגלים לשמוע מי עשה מה למי, איך ואיפה. ילדות בנות 7 מרואיינות בפריים-טיים על תקיפה מינית שעברו כי אנחנו כבר לא רואים בהן ילדות, הן הרי יודעות הכל על העולם.

 

פורנוגרפיה נגישה בלחיצת כפתור. מתוך 'הנותנת'

 

כאמור, האמנות מאפשרת לנו להציץ על אחרים ודרכם להבין משהו על עצמנו. אז אם בוחנים את הסרטים מהתקופה האחרונה, על פניו נראה שהם משקפים את הפריצות בה אנחנו חיים. אנחנו כל כך חשופים לפורנוגרפיה שאנחנו מסוגלים להכיל סקס מפורש גם בסרטי קולנוע. אבל אם רק ננסה להבין מה משותף לכל הסרטים האלו, נגלה משהו מורכב יותר.

 

"כחול הוא הצבע החם ביותר" הוא סרט על נערה צעירה בתיכון שמבינה שהיא נמשכת לנשים. היא מתאהבת בסטודנטית מבוגרת ממנה והן קושרות את חייהן זו בזו. לכל אורך הקשר יש מעין אי שוויון ביניהן, בין אם במעמדן החברתי ובין אם בדרך בה הן חוות את הקשר שלהן. לבסוף הקשר קורס, לבבות נשברים וגיבורת הסרט נותרת בודדה ומבולבלת. "נימפומנית" הוא סיפור חייה של אישה שעוד מילדותה נמשכה לסקס ולא יודעת שובע מיני. היא אגואיסטית ואינה מבחינה בין טוב לרע. ההרפתקאות המיניות שלה מובילות אותה לבסוף לחורבן. "הנותנת" מספר על אישה שמשתמשת בסקס פעם אחר פעם כדי למצוא את מקומה בחברה נצלנית. "ההיא שחוזרת הביתה" עוסק באישה צעירה שנכנסת למערכת יחסים מורכבת ואלימה עם גבר נשוי ומבוגר ממנה, ואינה מצליחה להשיג שליטה על חייה ועל מערכת היחסים הזו, שנועדה מראש לכישלון.

 

הרפתקאות מיניות שמובילות לחורבן. מתוך 'נימפומנית'

 

כל הסרטים מספרים לנו על סטיות מהנורמה. נימפומניה, גילוי עריות, סאדו-מאזוכיזם והומוסקסואליות – כולם נתפשים כסטיות מהקוד החברתי-נורמטיבי-שמרני, ועל כן הקשרים הרומנטיים בכל הסרטים נועדו לכישלון. הישענות על דבריו של פוקו מסבירה לנו, שבתקופה של כאוס, בה נדמה שהכל פרוץ והכל מותר, הממסד מאפשר לנו לראות את ההשלכות של הפריצות בה אנחנו חיים (מיהו הממסד? המשרדים הממשלתיים והקרנות הפרטיות שמסכימים לתמוך או לא לתמוך בסוגים מסוימים של תכנים ובכך לקשור בהם את שמן;

פסטיבלי הסרטים המפורסמים, שמעניקים פרסים לסרטים מסוימים; וכל אותם בעלי הממון, השררה והאינטרסים שקשורים לסרט בצורה ישירה או עקיפה). דרך התבוננות בחייהם המופקרים של אחרים, מסבירים לנו איך עלינו להתנהג, איך עלינו לעשות סקס. נימפומניה היא ביטוי מוקצן להנאה מיחסי מין עם מספר פרטנרים. סקס אלים הוא ביטוי מוקצן למשחקי תפקידים סאדו-מזוכיסטיים שאינם פוגעים באיש. הממסד מנסה להראות לנו שכל חריגה מיחסי- מין הטרוסקסואליים בתנוחה המיסיונרית בין זוג נשוי צפויה לעונש. הוא לאו דווקא עושה את זה בצורה מודעת נוסח משטרת המחשבות. נהפוך הוא – אנשיו ודאי סבורים שהם נותנים מקום לקול בועט, חדשני ופרובוקטיבי והם מרוצים מעצמם על כך. וחשוב להפריד בין הממסד לבין היוצרים, שכוונותיהם שונות לחלוטין.

 

סטייה מהקוד החברתי. כרזת הסרט 'ההיא שחוזרת הביתה'

 

אי אפשר שלא להתייחס לכך שהגיבורות של כל הסרטים האלו הן נשים. וכולן במצב לא טוב, ברמה זו או אחרת. הן מתחילות במצב לא טוב ומסיימות במצב עוד יותר לא טוב. כולן אבודות, כולן מתענות, כולן לא מצליחות לקיים זוגיות בריאה, כולן מחפשות את עצמן דרך סקס שפוגע בהן. המסר של הסרטים מיועד לנשים: תשמרו על עצמכן (ועל הכוס שלכן), אל תתפתו למיני תועבות, אל תהיו יצורים מיניים, אל תתנו דרור לפנטזיות שלכן. אישה מינית היא אישה לא בריאה וסופה יהיה רע ומר.

 

בזמנה של סבתא שלי היה מין אוראלי. היא ידעה את זה, בדיוק כמו כולם. אבל אף אחד לא דיבר על זה, בוודאי שלא מול אולם קולנוע מלא באנשים. נדמה לנו שאנחנו עדיין חיים בתקופה בה יכולים להשתיק דברים לא נוחים ובכך למחוק אותם מהמציאות שלנו. אבל היום הכל בחוץ, אנחנו יודעים מה כל אחד עשה, איך ומתי. היום כבר נשים מתלוננות על מה שנעשה להן מול כולנו. ועדיין יש מי שמנסה להשתיק אותן במחי יד. ונוח לנו עם ההשתקה הזו. הן הביאו את זה על עצמן אז שהן תתמודדנה עם ההשלכות. כמו כל אותן נשים בסרטים - שלא יבואו לבכות לנו. לאישה מהוגנת שלא יודעת מה זה סקס אוראלי זה לא היה קורה.