זה לא הולך להיות אחד מהטורים האלו שבו אני מספרת את סיפורו קורע הלב של ניצול שואה זה או אחר, או לחילופין את סיפור הבירוקרטיה הקשה שעוברת ניצולת שואה מול מוסד ציבורי על מנת לקיים עצמה בדרך כזאת או אחרת בערוב ימיה במעט כבוד.

זה הולך להיות טור זועם וכועס. גם על עצמי. האמת נמאס לי. באמת שנמאס לי.

בפרוס החגים  ולקראת יום השואה צצים נתונים חדשים על ניצולי השואה בישראל ועל התנאים לא תנאים שבהם הם חיים בארץ ישראל בשנת 2014, מתחת לקו העוני, ללא חימום, אוכל, עם צבע מתקלף מעל קירות דירתם הפצפונת, מבוהלים.

ואתם יודעים למה נמאס לי ? כי זה מסוג הנושאים שאני לא רוצה לראות או  לשמוע. כי אלו אינם מסוג הסיפורים שצריכים להתקיים בכלל במדינה שקוראת לעצמה מדינת היהודים, או מדינה סוציאליסטית שהפכה לקפיטליסטית בשנת 2014.

אלו הם אינם ערכיה של מדינה אשר קמה על חורבות רצח עם ומלחמת עולם מתועבת שמחקה בערך שני שליש ממשפחתי.

ולא ברור לי עדיין מדוע בעצם אני יושבת וכותבת ולא קמה ומארגנת הפגנת ענק מול ביתו של ראש הממשלה ? למה אני לא שובתת רעב ? אתם יודעים למה ? כי יכול להיות שאני איבדתי תקווה, שאף אחד לא מקשיב, שאף אחד לא מבין כמה העניין הזה צריך להיות על סדר היום הציבורי עד שהוא לא יהיה יותר על סדר היום הציבורי , עד אשר ימצאו רווחה ל ? 190,000 ניצולי השואה שעוד חיים בקרבנו .

ועצוב לי מאוד וכואב לי עוד יותר שהתחושה שהתקווה אבדה מחלחלת בגופי.

איך יתכן שאני, מיכל רביד, דור שלישי למשפחה שעברה את כל גיהינום הנאציזם, מגטו קראקוב, מחנות עבודה, מצעד המוות, הביתן בבירקנאו ועד משרפות הגזים באושוויץ ? אני, עם כל הרוח החיה שבי,  שומעת את הסיפורים האלו, מרגישה את הלחלוחית בעיניים, מסננת איזה קללה או שתיים על כמה אנחנו מדינה אוכלת יושביה וממשיכה בשגרת יומי ?  איך זה יתכן ?

איך זה יתכן שחברי כנסת, שלמעשה מייצגים אותי ועוד כמה מיליונים, נוסעים לפולין, ללב המאפילה על מנת להניח זר פרחים על אנדרטה וללחוץ את היד לשר או ראש ממשלה מאירופה ולא מבינים את התופת שהניצולים הללו עוברים עד היום ?

במוחי הקודח עולה תמונה שאולי תזעזע חלק מכם אבל גם אולי תעביר מסר ברור.

נסו לדמיין מטוס שנושא את דגל מדינת ישראל ועליו נציגי המדינה המופלאה שלנו נוחת בקראקוב שבפולין בחודש פברואר, כי קר בפולין בחודש זה. קר מאוד. קור חודר עצמות. ובמטוס ישבו לא רק נציגי העם, אלא גם אנחנו.

ולערב אחד, לכמה שעות, נחווה על בשרינו מה הייתה התחושה להיות יהודי בזמן שלטון האימים של היטלר.

למה הכוונה ? בוא נפעיל את אשוויץ לכמה שעות.

יעלו אותנו על רכבת משא, שבה נהגו להעביר חיות , בבגדים קלים, ללא מעילים, כפפות או כובעי צמר. אותה רכבת משא תעצור בכניסה לאושוויץ ושם, בקור הנוראי הזה, ידלקו עמודי התאורה מסנוורי העיניים  כלבי זאב ינבחו ללא הרף, כצמאים לדם יהודי, וחיילים לבושים במדים נאצים יצעקו בגרמנית או פולנית מילות גנאי על היותנו יהודים, וכך אחר כבוד יורידו אותנו מהרכבת, נעמוד בשורה ונקבל מספר כי הרי אין לנו  כבר זהות או שם או משפחה. יכניסו אותנו לאחד הביתנים ספוגי המוות הללו במחנה ההשמדה הזה וככה יעברו להם כמה שעות. של פחד, אימה, טרור.

ומה נלמד מזה  ? אולי נלמד שהאנשים האלו ששרדו את התופת לא כמה שעות אלא כמה שנים אין עוד הרבה זמן כאן וכדאי מאוד שהכפתור שנקרא מצפון יתחיל לזעוק בקריאות שאי אפשר להתעלם מהם שרווחת הניצולים הללו חשובה לא פחות מהתנחלויות, תקציב בטחון, ארנונה גבוהה יותר או לייצב את שוק הנדל"ן.

אולי תחלחל האבחנה שמציאת פתרון אמיתי למעשה גם תורמת לחינוך בישראל כי ככה ילדינו יבינו  איך מתנהלת מדינה מתוקנת, איך המבוגרים יודעים לקחת אחריות ולפתור בעיה שלמעשה לא הייתה צריכה להגיע למימד של בעיה. הרווחנו פעמיים.

וזה ממש לא מעניין אותי איזה ועדה יושבת איפה ומי יושב בהנהלת אותה ועדה או עמותה או מי מכין ערב התרמה או תורם מזון ותרופות. כל זה לא צריך בכלל להתקיים. לא צריך לגייס להם כספים או אוכל או לצאת לסייד להם את הבתים. הם ראויים לחיות כמו בני אדם. לא כמו ניצולים.

מאוד יתכן שאני מקצינה את התמונה אבל תחושת הבטן שלי טוענת שלא.

אז כבר התרעתי בתחילת הטור שהוא יהיה מעט זועם אך השאלה לאן אני מפנה את הזעם הזה ? האמת ? אליכם הקוראים. תכעסו גם אתם, תכעסו כל כך עד שלא תוכלו לכעוס יותר ותפנו לנציגי העם בצורה שאינה משתמעת לשני פנים ותורו להם למצוא פתרון, ולא פתרון בישיבת התקציב הבאה, אלא עכשיו. כי שעון החול הולך ואוזל.

לי באופן אישי אין שום בעיה אם בתלוש המשכורת הבא שלי ירדו סכומים כאלו ואחרים תחת הכותרת "לרווחת ניצולי השואה".