שמענו היום בבוקר הרבה נשים מרתקות ומרגשות אבל איכשהו הרגשתי שאנחנו מתנצלות על עצם קיומנו, על מי שאנחנו או על מה שאנחנו עושות. אז חברות, בואו נפסיק להתנצל. למה הגישה האפולוגטית הזאת?

 

אין לנו סיבה. אנחנו ראויות, מגיע לנו, אנחנו מוכשרות, ורק אם נרצה – אנחנו יכולות לפרוץ כל תקרת זכוכית. הדס גולדשטיין ביקשה שאדבר על עצמי – אבל עם קצת אנקדוטות: בגיל 24 נבחרתי להיות האשה הראשונה שעמדה בראש ארגון יהודי עולמי – התאחדות הסטודנטית היהודית העולמית. יום לאחר בחירתי הגעתי לים המלח ואברום בורג היה יו"ר הסוכנות. ניגשתי לעוזר שלו וביקשתי "תכיר לי קצת אנשים" והוא אמר לי "אתה רואה שם בקצה? שם נשות הדסה, לכי אליהן". אז הבנתי את התמודדות שיש לי.

 

בשנים אחרונות יש לי את הזכות הגדולה להוביל את העיר ירושלים יחד עם קבוצה מרשימה של אנשים, ביניהם ראש הסגל מיכל שלם, ולקחת את העיר ירושלים, שהיא מוצר כל כך ידוע ומוכר, ולהפוך אותו למוצר תיירותי רלוונטי ברחבי העולם.

 

כשהייתי בנעוריי משוחחת עם אבא שלי ז"ל, הוא היה שואל אותי "מה את רוצה להיות גדולה"? לא יודעת, הייתי עונה, וראיתי מול העיניים נשים גדולות וחזקות, גולדה מאיר, מנהיגות. והוא אמר "למה לך? לכי לתהיי מורה, תגיעי כל יום הביתה 12-13 ותהיי עם הילדים. זו גם קריירה".ואני אמרתי – לא, לא שם אני רוצה להיות. אני רוצה לפרוץ גבולות.

 

סיימתי תואר שני באוני' העברית ולמעלה משני עשורים פעילה בעם היהודי ואז במגזר העסקי והיום בעברות עיריית י-ם ועל כך אני גאה מאוד.

 

השבוע הבן שלי התבקש לעשות משימה בבית הספר  - למנות מיהן 10 הדמויות המובילות ביותר בעולם היהודי. שאלתי אותו "יהונתן, איפה הנשים שם?". הוא הסתכל בתמיהה ולא ידע מה אני רוצה ממנו. התקשרתי למורה ואמרתי לה שיש בעיה עם המסר החינוכי. ביקשתי ממנה שתשאל בכיתה כמה מהם הזכירו נשים בעבודה. התוצאה לא היתה מרשימה.

 

את ההסיטוריה אנחנו קובעים. את ההיסטוריה אנחנו עושים . זה הסיפור שלנו, בואו לא נניח למישהו בעתיד לכתוב היסטוריה אחרת ממה שאנחנו רוצים. הנשים בירושלים הן נשים מדהימות (גם אלה של ת"א) אבל יש משהו בדנ"א של ירושלים שהוא אחר ומרתק. בשנים האחרונות יצא לי להיפגש עם הרבה נשים כאלה. אני גאה בכולכן – אתן נשים פורצות דרך ודוגמה לאיך העיר ירושלים יכולה להצעיד את עצמה. אני גאה להיות חלק מכן ובמערך הנשים בירושלים.