את הפוסט הזה אני כותבת בעילום שם ובצער גדול. עילום השם הוא בגלל שלמרות שאני מוקפת חברים ומשפחה ליברלית ופתוחה, גם אצלם, הדברים שאני כותבת פה, עלולים להתקבל בתמיהה, שלא נאמר בכעס. בצער גדול משום שהאישה שכותבת את הדברים האלה היתה פעם ילדה ציונית, נלהבת ומלאת אידאולוגיה. היא לא כזאת יותר.

השנה החלטתי שאני לא מגיעה לטקס יום הזיכרון בבית הספר של ילדיי. בכל שנה, מאז שאני זוכרת את עצמי, אני נמצאת בטקס כלשהו בערב. בבית הספר שלי, בצופים, בעיר. בשנים הראשונות לחיי היו אלה הצפירה והשירים העצובים שפילחו את הלב, בשנים שלאחר מכן היו אלה הדמעות שחנקו את הגרון ותמונתם, לנגד עיניי, של שני חבריי שנהרגו. תמיד הרגשתי שאני שם בזכות, ולא בחסד, שהטקס מחבר את כולה לריקמה אנושית אחת חיה. כמו ששרה חוה בשיר שכולנו שמענו עשרות ומאות פעמים.

לא רוצה להיות מגש הכסף יותר

השנה אני כבר לא אוכל יותר להעמיד פנים. השנה אני לא אוכל לצלוח את הטקס בן השעה וחצי בלי שאתפוצץ. על הבמה יעמדו ילדים בני 10 (ובהקבלה, בבית הספר האחר, יעמדו ילדים בני 16), בראש מורכן, וידקלמו את הטקסטים ויבצעו את התנועות שלימדה אותם המורה שגם אחראית, ברבע משרה, לטקסי בית הספר. "אחי הצעיר יהודה", "הרעות נשאוך בלי מילים" ו"אנו מגש הכסף" יככבו על במות רבות ברחבי ישראל, והנה אפשר לסמן וי על עוד מחזור אחד מוצלח שהצלחנו להפיל ברשת. גם המחזור הזה, וזה שאחריו, וזה שאחריו, יילכו בעיניים נוצצות ומוח שטוף אלי הגיוס, אלי הצבא, אל מלחמת האין ברירה, אל הגשמת האתוס הישראלי הנקי והנוצץ: להתגייס. כי המדינה, כמו שאמרו במקום אחר בתקופה חשוכה אחרת – היא מעל הכל.

אבל את לא מעל הכל. את הרבה מתחת להכל ואת אפילו לא שמה לב שאת מידרדרת. עד לפני כמה שנים עוד הייתי מוכנה להגן עלייך בחירוף נפש, שרתי את שירייך, אהבתי את נופייך ולא הסכמתי לשמוע דיבתך.

אבל את לא ראויה יותר לאהבתי, כי לא מילאת את חלקך עד הסוף. הבטחת לי שלום ושקט ושלווה, ופספסת כל הזדמנות, קפאת בכל רגע חשוב וברחת. מעלת בכספים שהעברתי אלייך והשתמשת בהם לצרכייך האינטרסנטים. נכנעת לכוחות אפלים, מניפולטיביים ונצלנים, רדפת אחרי האנשים שמנסים לשמור על אופייך הדמוקרטי והחופשי – וכל אותו הזמן המשכת לטפטף באזניי ובאזני ילדיי: קידוש הארץ, טוב למות בעד ארצנו, במותם ציוו לנו את – ועוד ועוד ועוד. לימדת אותנו שמי שמתגייס - זכאי, ומי שלא - משתמט. מי שמחרף את נפשו - עושה את זה בחפץ לב ובחדווה, ומי שלא - פחדן ומוקצה. מי שהסיסמה "אחריי" חקוקה על ליבו - פטריוט, ומי שמעז להגיד שהוא לא מאמין בדרך הזאת - בוגד.

אני לא אתן לך את הילדים שלי

בזכות הטפטוף הקבוע והבלתי פוסק הזה מיום היוולדם, הילדים שלנו ימצאו את עצמם במצבים שהם לא רוצים ולא צריכים להיות, ממלאים פקודות שהם לא מאמינים להן, מבצעים מעשים שיסייטו אותם גם שנים לאחר מכן – והכל בגלל שאת לא מספיק חזקה כדי להגיד "לא עוד, אפשר אחרת". הם יגיעו אלייך מלאי רצון טוב, מלאי אהבה ואידאולוגיה, בעיניים נוצצות ורצון לשנות – ויצאו ממך מאוכזבים, לעתים פגועים, מבולבלים ונבגדים. אם זה לא יקרה להם בשחרור, זה יקרה להם כמו שזה קרה לי. כשהם יתבגרו ויראו את האלימות ואת הצביעות, יחוו על בשרם את הנצלנות ואת השחיתות, ויבינו שגם הם היו, כמונו, בורג קטן במכונה, שלא התכוונה באמת לשנות את המצב, אלא רק לשמר אותו. ושלא באמת התכוונת להחזיר להם את מה שנתנו לך.

אני מצטערת, אני לא מאמינה לך יותר, מדינה יקרה. אני לא מאמינה לך שאת עושה הכל כדי להיטיב את החיים שלי ולהגן על חיי ילדיי. אני לא מאמינה לך כשאת אומרת שאין אפשרות להגיע לשלום. אני לא מאמינה לך שאת אומרת שאת משתמשת בכספי המיסים העצומים שלי למטרות הנכונות. אני לא מאמינה לך שסדרי העדיפויות שלך במקום, שקבלת ההחלטות שלך נקייה, שאת נוסעת בכיוון הנכון. ואני לא מוכנה להמשיך להאמין לך כשאת מבקשת שאתרום את חיי הילדים שלי למענך, ואתן להם להתגייס. ברגע האמת, כשהם יצטרכו לבחור אם להתגייס או למצוא דרך אחרת ויעילה לתרום לך ולחזק אותך - אני אהיה שם ואעשה ככל שביכולתי כדי שהם יעשו את הבחירה הנכונה. כי נכון להיום, את לא ראויה לקבל ממני לא את חייהם, ולא את מותם.