כמעט חודש עבר מאז שהוצאנו מהבית הרבה דברים שמאוד אהבנו. אני מודה שהגעגועים לאיזה ממתק נורמלי ככה בשעה 22:30 אחרי שהבנות נרדמות, עדיין קצת קיימים, אבל הרבה פחות מפעם.

 

הבנות, לעומת זאת, כבר לא נכנסות הביתה בצרחות בשעה 16:00 וישר הולכות לארון הסודי (אעלק סודי) כדי לשלוף איזה חטיף זמין ככה בכיף, במקום לאכול משהו נורמלי. ארוחות הערב שלנו נהיו קצת יותר רגועות - אנחנו עדיין לא פרסומת למשפחה חמה ודביקה שיושבת סביב השולחן ועוסקת בענייני היום כשפשטידת טופו מהבילה מוגשת לשולחן - אבל אנחנו יושבים קצת פחות ממה שרציתי, זה דבר ראשון. חלקנו אוכלים הרבה יותר ירקות מפעם, הרבה יותר חלבונים מפעם, פחות מחפשים את הממרחים המתוקים... 

 

לא עשיתי מנוי עדיין ברשת חנויות לאוכל אורגני וזה גם לא מתוכנן. השינוי היה נורא קטן ובהתחלה חשבנו שנשתגע - אבל זה באמת היה יותר פשוט ממה שחשבתי.

 

מצאנו תחליפים כמעט לכל דבר שאהבנו. לנשנושים המתוקים מצאנו תחליפים קצת יותר בריאים, למזונות עתירי המלח מצאנו תחליפים דלי נתרן (או כמעט בכלל לא), המלחייה שלנו יושבת קצת מבוישת בשבועות האחרונים בצד על מתקן תמי 4. 

 

ומה קרה, תשאלו?

בשבוע הראשון פשוט הרגשנו יותר טוב. אולי זה אפקט פלסבו, אולי זה באמת קצת פסיכולוגי, אבל הרגשנו יותר קלים. וגם הייתה תחושה של "אנחנו נצליח", כזאת.

 

בשבוע השני נפלה ההבנה שזה לא "קצת נהיה בלי ממתקים ואחר כך נחזיר אותם" וזה קצת דיכא, לא אשקר. אבל זה עבר יחסית מהר. כי מצאנו תחליפים, כאמור.

 

בשבוע השלישי והרביעי זה כבר נהיה די טבעי. המוצרים החדשים במקרר האפילו על המוצרים שכבר לא התגעגענו אליהם, והפתרונות התזונתיים (והפסיכולוגיים) היו כבר בילד אין.

 

ואז קרה הנס: אחרי חודש - פתאום החלטתי שאולי אעלה על המשקל. הייתי בטיפת חלב ומאז ההריונות לא עליתי עליו. לא כי אני מדחיקה אני רזה ולא באמת אכפת לי - פשוט לא עליתי כי אני יודעת אם אני משמינה או מרזה והמספרים לא באמת מזיזים לי. אבל עליתי הפעם - כי הייתי סקרנית.

 

 קילו. לא היסטרי, אבל וואלה, קילו. למישהי שרזה באופן כללי זו לא בשורת המאה

 

אבל לכו תבינו אשה?!!!!.....