הספר "מעבר לכביש או: חבורת עלומים" מאת דבורה עומר (הוצאת שרברק) הביא את סיפורה האמיתי של קבוצת עלומים ליד כפר הנוער בן-שמן בסוף שנות השלושים ותחילת שנות הארבעים של המאה שעברה. היה זה בית לנערים ולנערות ממשפחות הרוסות, כמו רובי, יתום חסר בית, שלמה, ילד מוכה שנהג לישון בתחנת אוטובוס, יענקלה הסמכותי שאהב את אסתי היפה, יוסי שהידרדר לפשע ואחרים, ביניהם אחד שאחר כך היה שחקן תיאטרון ידוע. הם גרו בצריפים מעבר לכביש בו שכן כפר הנוער שייסד ד"ר זיגפריד להמן. ארוחותיהם התבססו על שאריות חדר האוכל ועל מאכלים שבושלו מכרובית סוג ג' או חצילים. מי שיכלו להשתלב בכיתות של בן-שמן למדו שם. הם השכימו בחמש, אכלו פרוסת לחם בריבה ועלו לכפר הנוער לנקות את משרדיו, כיתותיו ואסלותיו. אחרי הלימודים חזרו לעבוד. היו אלה ימי המרד הערבי, הבוגרים ב"עלומים" הושבעו להגנה.

 

 

 

 

קבוצת עלומים היתה מייסודו של חיים בר-נחום יחד עם זהבה פוקס. לא מוסד, אלא בית, כזה שמכלכל את עצמו, פתרון שמצאו אנשים טובים בהיעדר ריבונות, שהתבסס על שיתוף ועזרה הדדית. לנגד עיניו ראה בר-נחום "ממלכת ילדים" שוקקת שמחה ונעורים. ההשוואה ליאנוש קורצ'אק כמעט מתבקשת, אך היה זה סיפור חייהם של ילדים וילדות בארץ-ישראל בתקופת המנדט, טרם השואה.

 

חיים בר-נחום וזהבה פוקס לא היו נשואים, אך היו בני זוג לדרך, שהקדישו פרק זה בחייהם ל"עלומים". הוא עבד בעיקר בבניין, נגרות ושרברבות, היא עבדה במטבח, טילאה גרביים ומכנסיים ושמרה על ניקיון מופתי. אישה דקת-גו, צמה כרוכה לראשה, בהליכתה ניכרה צליעה קלה. היא היתה אז בת שלושים ומשהו. "היתה בה שבריריות ועם זאת גם חוזק ונוקשות", כתבה עומר, "מעין גזע מיוחד של בני-אדם".

 

הספר ראה אור ב-1972, כשנה אחרי שחיים בר-נחום מת. בעמוד האחרון כתבה דבורה עומר שהספר הוא נר זיכרון לאיש מופלא זה ואות תודה והערכה לזהבה פוקס. עם השנים ראו אור מהדורות נוספות, והוא הצטרף לספרים שכתבה סופרת הילדים והנוער המוערכת שהתבססו על ההיסטוריה המקומית. במקרה של זהבה פוקס, היתה זו הבימה היחידה שהביאה את סיפורה והזכירה את שמה.

 

דבורה עומר

מהביוגרפיה של חיים בר-נחום, "אדם ושמו חיים: אבי קבוצת עלומים", שחיבר ד"ר יוסף יונאי, מורה, סופר, חוקר ואיש משרד החינוך, אפשר ללמוד שזהבה פוקס נולדה באביב 1906 בטרנופול שבפולין, בת צעירה למשפחה בת אחת עשרה נפשות. בשל הבדלי הגיל בין הילדים בבית גדלה כמעט לבדה. בנעוריה היתה לציונית והחליטה לעלות לארץ ולשם כך יצאה ללמוד כלכלת בית. כשהיתה כבת עשרים הגיעה לבית הספר החקלאי בנהלל אך לא מצאה את מקומה ולבסוף באה לכפר הנוער בן-שמן, בו שימשה כמטפלת לנערים ולנערות שהגיעו ארצה במסגרת עליית הנוער. אחר כך עברה לקיבוץ גבע ועבדה בחדר האוכל ובמטבח חדר התינוקות והילדים. אחר כך חזרה לבן-שמן והיתה לזהבה של עלומים.

 

אחד ממייסדי בן-שמן ידע לספר לי שהיא היתה אישה מוזרה במקצת. כל חייה היו הילדים, וחיים בר-נחום היה בעיניה אגדה. לא, הוא לא סבור שהיה ביניהם קשר אינטימי. הוא לא חושב שהיה מישהו שהיה באמת קרוב אליה. היא לא אהבה את דמותה בספר של עומר, לטעמה היתה קשוחה מדי. בספרו כתב יונאי על שנותיה האחרונות. חניכים וחניכות שבגרו באו לבקר אותה והמשיכו לבקש את עצותיה. היא מעולם לא דיברה על חייה האישיים והם לא שאלו. בעקבות פנייה של בוגרות עלומים לנשיא המדינה דאז יצחק נבון נמצא לה מקום בבית אבות. גם שם ניקתה, תפרה ותיקנה. לפני כעשרים וחמש שנה הלכה לעולמה.

 

בספר "מעבר לכביש או: חבורת עלומים" היתה זהבה פוקס דמות משנית. קריאה חוזרת בו מלמדת שפועלה לא זכה להערכה מספקת, אם בכלל. לעולם מאחורי הקלעים, בתור יד ימינו של גבר, כשמשימותיה הן מלאכות הבית שלעולם לא נגמרות – קוצצת, מערבבת ומגישה, תופרת, מטליאה ומכבסת, מרתיחה, ממרקת ומקרצפת. הכול, מלבד ללדת. כנראה לא פקפקה במטרה שמקדשת כל אמצעי, כולל ויתור על משפחה ביולוגית משלה. כזו גם היתה דמותה בעיבוד של קטע מהספר לטלוויזיה, באחד הפרקים של התכנית  "קריאת כיוון "של הטלוויזיה החינוכית. המנחה רוני פינקוביץ סיפר לילדים ולילדות שבאו לחנות הספרים שלו (חדי העין יזהו שם את הילד רועי בר-נתן) שכל הדמויות בספר הן מהחיים האמיתיים.

 

שכחנו את זהבה פוקס כי עיקר פועלה היה מלאכות תחזוקת הבית שהן סיזיפיות. שכחנו את זהבה פוקס כי היא היתה עזר שכנגד קלאסית, משלימה ומאשררת את קיומו של העיקר, שהיה איש החינוך חיים בר-נחום, שגם שמו שלו הולך ונשכח. שכחנו את זהבה פוקס כי אין מי שיזכירו לנו אותה. אין לה משפחה ביולוגית שתפעל להנצחתה, היא לא קשורה למוסד או ארגון שיקדם את שמה, ודאי לא למפלגה או תנועה פוליטית. גם הילדים והילדות של "עלומים" אינם צעירים עוד. הנצחתה בספר הנוער של דבורה עומר מביאה פרק אחד בסיפור חייה ומציגה מימד אחד של אישיותה, גם אם היה המרכזי. הוצאת שרברק אינה קיימת עוד. הספר נמצא בעיקר בספריות עירוניות, ולא בחזית דוכני המו"לים של שבוע הספר העברי. גם בני ובנות הנוער היום מעדיפים בדרך כלל ספרי מדע בדיוני או פנטזיה.

 

"מעבר לכביש או: חבורת עלומים" הוא אמנם סיפור מופלא, אך מציאותי מאוד, על מציאות שמזמן כבר איננה. גם גוגל כמעט אינו מכיר אותה, על ערך בוויקיפדיה בינתיים אין מה לדבר. תוצאות גוגל מלמדות שצילומים של סרט תיעודי על חבורת "עלומים" נמצאים בעיצומם. מותר לקוות שלזהבה פוקס יהיה בו חלק חשוב. "המוטיבציה", אמרה דבורה עומר בראיון שנתנה בשנותיה האחרונות, "זה לזכור אנשים שבאמת נתנו את הכול, את החיים שלהם, והשם שלהם לא אומר לנו שום דבר".

 

ספרה של ד"ר שרון גבע, אל האחות הלא ידועה: גיבורות השואה בחברה הישראלית, ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד (סדרת מגדרים).