אני ביישנית, לא היה לי קל לעמוד על במה בהתחלה.

במשך תקופה ארוכה היה לי מאוד קשה לפני הופעות וגם בהופעות עצמן. זה משהו שהלך והשתפר עם הזמן. זה בעיקר ניסיון. בפעם הראשונה והשניה שהופעתי קרו לי דברים שאנשים אחרים לא היו רוצים לעלות לבמה בעקבותיהם. כשהייתי בת 16 קיבלתי את האומץ ובפעם הראשונה שרתי מול בית ספר שלם והיה לי סולו במקהלה של בית ספר. כל כך רעדתי ופחדתי שפשוט לא יצא לי קול. זה נראה נורא באותו רגע ואחר כך זה הופך לעוד פדיחה מצחיקה לכל דבר.

היום אני מחוברת לנשיות שלי וגם למיניות ומשתמשת בהן בהופעות. אין לי רגשי אשם על זה. כל אחד צריך להשתמש בכל הכלים שיש לו כל עוד זה לא פוגע במישהו אחר. 

 

אני אוהבת להיות בעומס.

השנה וחצי האחרונות היו מרוץ נגד הזמן. אני אוהבת להיות בעומס. עכשיו ספציפית אני מרגישה שכדאי לי לצאת לחופשה קצרה כי אני עובדת בקצב מאוד גבוה כבר שנה וחצי. עבדתי על התקליט, הייתי בחזרות ל"לילה לא שקט" ועבדתי על המופע החדש. בין לבין לא הפסקתי להופיע לרגע. זה לא שלקחתי חופש ואמרתי "נתרכז רק בכתיבה או בהקלטות", הכל היה תוך כדי. מאוד אינטנסיבי.

 

יש זמרי חתונות, אני זמרת גירושין.

בהופעות שלי אני עולה על הבמה בשמלת כלה. זה רעיון שבא לי ממקום של הומור ? יש זמרים שמופיעים בחתונות ואני צריכה להופיע במסיבות גירושין כי כל השירים שלי מדברים על אהבה שלא כל כך מצליחה. כשאני שרה את השירים עם שמלת כלה הם מקבלים עוד משמעות. יש בזה קצת הומור וגם קצת ביקורת על כל המוסד הזה, שאני עדיין מנסה להבין מה אני חושבת עליו. בסך הכל - העובדות מדברות בעד עצמן - זה לא כל כך מצליח בעולם שאנו חיים בו כרגע, ורוב האנשים סביבי לא מצליחים לשמור על הגרעין והבית ומוותרים מאוד מהר.

 

מרוב שהעולם כל כך מהיר וכל הזמן מחפשים חידושים וריגושים זה חילחל לזוגיות. וזה משהו שמעסיק אותי -'אני כן אתחתן אני לא אתחתן, אני אחיה עם מישהו אחד כל החיים?'. נראה לי שאני לא אתחתן. נראה לי שעדיף לבחור כל יום מחדש. יש משהו בעייתי בחותמת שבאמת גורמת לאנשים להרגיש שבן אדם כלשהו שייך להם.

 

יש לי כמה שמלות כלה בבית.

בגלל שרוב הסיכויים הם שלא אתחתן , אמרתי לעצמי "לפחות נלבש שמלת כלה". זה משהו שכל אישה מחכה לו. מי שמכיר אותי יודע איך להסתכל על זה.  בחרתי את

שמלות הכלה כמו שאני בוחרת כל בגד ? מה שיושב עלי יפה. פניתי ללילך מ"לילהמיסט",

הגעתי אליה לחנות ובחרתי.  יש אחת שאני אוהבת במיוחד, זאת שהכי נוחה לי. 

אני מניחה שיש אנשים שזה יוצר אצלם אנטגוניזם אבל הרבה דברים מתקבלים ככה אצל אנשים. אני לא באה לרצות את כולם.

אני נוטה לקחת איתי אנשים שהיו איתי מימים ימימה.

זה שתום דרום (קלידנית ומעבדת) צמודה אלי זה הדבר הכי טוב בחיים שלי. מהרגע הראשון היה ברור שיש בינינו משהו מאוד חזק לטווח הרחוק ושמצאתי חברה. יש בינינו הרבה הבנה הדדית. לכל אחת יש את המקום שלה. שתינו מאוד דעתניות וגם פתוחות לשמוע דעה אחרת.

ב "פסטיבל הפסנתר" אני מארחת את תמיר מוסקט שהפיק לי מוסיקלית את האלבום האחרון.  הגעתי אליו כי כבר שנים שאני עוקבת אחרי מה שהוא עושה ונורא אוהבת, וחיכיתי להזדמנות לעבוד איתו. כשהתחלנו לחפש מפיק מוזיקלי לאלבום,  זה היה השם הראשון שהעליתי ושלחתו לו כמה שירים.

 

בהרכב שלי יש היררכיה שבה אני זאת שנותנת את המילה האחרונה.
בשיתופי פעולה אמנותיים ומול אורחים צריך להיות פתוח כי כל אחד בא מהעולם שלו ומהעולם המוזיקלי שהוא מביא. אני מנסה לגרום לאנשים שאני מארחת לשיר איך שבא להם. יכול להיות שאני יותר מתחברת לשירה גברית. יש לי יותר מקום לשחק עם זה תיאטרלית, אבל אני מאוד נהנית לעבוד עם נשים.

 

אני חושבת על קריירה בחו"ל, עוד לא ברמה הטכנית, רק גישושים.

הייתי שמחה להרחיב את האופציות ולהגיע למקומות חדשים שאני מסמנת בתור יעד. אני חושבת על לשיר בשפה אחרת, ובקרוב אתחיל ללמוד צרפתית שזאת שפה שאני אוהבת מאוד והייתי רוצה להשתמש בה ככלי נוסף לכתיבה. לא מפחיד אותי לכתוב בשפה אחרת, אולי קצת. מקסימום אני לא אצליח.

 

יש מסביבי רשת הצלה.

היוזמה של כל מה שאני עושה בתקופה האחרונה באה ממני, אבל אם היתה לי איזו בעיה עם האינטנסיביות של הדברים, הצוות שמסביבי היה מוריד הילוך. יש לי צוות מאוד חזק שדואג לי. המנהל האישי שלי חיים שמש, המפיקה ועוזרת ההפקה, הסוכנת שלי, משרד בוקינג שקובע לי את ההופעות. וזה עוד מבלי להזכיר את הלהקה. בזכות זה אני באמת מרגישה שאני יכולה לקפוץ גבוה כמה שאני רוצה, כי יהיה מי שיתפוס אותי.

לא תמיד אני יודעת לסמוך על אנשים. קרה שבחרתי וזה הסתבר כבחירה לא נכונה.

חיים היה איתי מהרגע הראשון, הוא זה שגילה אותי והחתים אותי באן.אם.סי והוא האיש הראשון שלי בכל דבר. מבחינת יתר האנשים שסביבי, קרה שבחרתי וזה לא התאים ואחר כך תיקנתי, עד שהגעתי למי שטוב לי לעבוד איתו. בדברים האלו אני מאוד סומכת על עצמי ועל האינטואיציות שלי. בכלל, נשים צריכות לסמוך על האינטואיציות שלהן. יש דרך שאני מרגישה שאני צריכה לעבור וזה בסדר אם היא לא ישרה ויהיו קצת עיקולים. לוקח לי יותר זמן.

 

אני לא מצטערת על אף שיר שכתבתי.

 פעם הייתי מחכה שתהיה לי מוזה כדי לכתוב וחשבתי שאני צריכה לעשות כל מיני דברים כדי לכתוב. עכשיו זה פשוט לקום בבוקר ולהתחיל לכתוב. ממש ככה. גם אם כותבים רק משפט אחד ביום. זה מספיק, לא חייבים יותר מזה.

 

בשום פנים ואופן לא הייתי עושה "מחוברות". גם ככה קשה לי להיות בחוץ כל הזמן.

אני מעדיפה לשמור על הפרטיות של דברים מסויימים בחיים שלי. גם ככה אני בחוץ, ואם יש משהו שלא הייתי רוצה לעשות זה להכניס מצלמות אליי הביתה. פעם אחת יצאתי עם מישהו לפגישה ראשונה וזה היה בכל העיתונים ועשו לנו פפראצי וידאו. תוך שניה זה עף ביוטיוב ומבחינתי שום דבר עדיין לא קרה בינינו.  גם ככה אני מרגישה שהחשיפה לא תמיד נוחה אבל זה חלק מהמקצוע. יש אנשים שעושים את הכסף שלהם מפפראצי. אני לא באמת מתעצבנת מזה.

 

מצחיק אותי כשאנשים כותבים עלי דברים לא טובים.

פעם זה היה נוגע בי הרבה יותר, אבל עם הזמן באמת שהבנתי שאין לזה שום חשיבות. אני לא זוכרת את הביקורות הטובות, נשארתי רק עם הרעות ואני מנסה עכשיו לשחרר אותן. גם ככה אני כבר לא מספיקה לעקוב אחרי הכל. היחס שלי לביקורת עכשיו נע בין לקחת בערבון מוגבל לבין לצחוק על זה בטירוף. זה נורא מצחיק כשמישהו אומר עליך משהו מרושע או מטופש, זה כל כך קטן. ועוד אחרי זה את רואה בבר השכונתי את מי שכתב עליך ורק חושבת כמה לא נעים לו עכשיו.

הצעד הראשון להגשמת חלום הוא להציב מטרה

אני לגמרי מאמינה בכל דבר שאני צריכה לעשות ואף פעם לא מפחדת לנסות כל מיני דברים, גם אם הם לא מוכרים לי ולא מובנים. כל אחד יכול לעשות הכל. ברגע שאתה שם לעצמך מטרה, התחלת את הדרך.

 

פעמים רבות מדי אנחנו מונעים על ידי הפחד ומפספסים בגללו הזדמנויות. אני ממליצה לכל מי שרוצה להגשים חלום ולהציב לעצמו מטרה, אפילו אם זו מטרה קטנה - להעלות אותה על הכתב, לרשום את הדברים. ולא פחות חשוב- לאהוב את מה שעושים. ואהבה בכלל, לא משנה למה, גם לעצמך ולמה שאת עושה ולמי שסביבך - זה כל כך חשוב.