חברים אהובים ויקרים. 
אני לא יודעת מאיפה להתחיל, אני לא יודעת מה לכתוב. ואולי כן. היום שלי היה לא קל היום. בכלל החודש האחרון הוא חודש מאוד קשה עבור כולנו. עבור כל אותם בני אדם שחיים במדינה הזאת ולא מבינים מה קרה, ואיך נוצר מצב שבו נחטפים ונרצחים שלושה נערים, ויום אחרי נרצח עוד נער ומתברר שעוד נערה נרצחת ושוב אנחנו קוברים ילדים. וכל זה על מה ולמה? על שינאה טהורה גזענות חסרת רסן, דרישה לנקמה כיבוש "אהבת המולדת" ועוד הרבה מאוד מילים שאין בי מקום יותר להכילן. 

בחודש האחרון ישבתי על כיסא המגישה אינספור פעמים, מתוך ידיעה ושליחות שאני מחוייבת לאמת, לאמת אחרת, אמת שפויה, אמת לא מתלהמת אמת שעליה גדלתי בבית שבסופו של יום כולנו בני אדם- גם אם זו הקלישאה הכי גדולה שקיימת.
כל יום הוטחו בי האשמות על היותי "ערביה בוגדת מתייהדת" מצד אחד ו"גיס חמישי" מצד שני. וזה לא נורא כי לזה כבר התרגלתי. סה לה וי.

אבל היום קרה משהו שאליו אני לא מוכנה להתרגל. התיישבתי על הכיסא מתוך ידיעה שאני עלולה לאבד את האמת שלי. ומתוך חשש שאני אאבד את עצמי בדרך. השינאה המזוקקת שחשתי אותה היום כלפיי לא חשתי אותה בחיי. בעצם פעם אחת, באותו יום שבת ב-87 בתחילת האינתיפאדה הראשונה בעזה, בה התקרב אדם לעבר המכונית שלי ושל הוריי הביט בי ילדה בת 5 וזרק שני בקבוקי תבערה לתוך האוטו. אותה השינאה בדיוק שאליה אני לא מוכנה להתרגל בחיים.

 

העימות באולפן "שיחת היום", אתמול בבוקר

 

כעסתי היום. באמת שכעסתי. כעסתי על העולם, כעסתי על התמימות שבי, בכיתי על שינאה תהומית שאותה לא אצליח להבין לעולם. אבל בעיקר כעסתי על כל אלו שיושבים להם בחליפות ובעבאיות, בישיבות חשובות ומכשירים לכל שונאי האדם למיניהם את הקרקע למעשים נתעבים ושפלים שאין להם כל הצדק או הבנה אנושית. 

אבל ככל שעברו השעות הוכחתם שאנשי האור לא נאלם קולם, והדמעות של הכעס התסכול והפחד הפכו לדמעות של אושר, לדמעות של שמחה, לדמעות של תקווה. 
אני פונה אליכם ומבקשת, בעצם מתחננת, אל תפסיקו, לא היום במיוחד לא היום גם לא מחר גם לא בעוד שבוע. כי אני לא כאן כדי להישאר...אנחנו כאן כדי להישאר!

ותודה! תודה שתמכתם והייתם כאן ושם ובכל מקום. מחבקת ושולחת את כל האהבה העצומה ששלחתם אלי היום בחזרה. תודה.