ישראל נמצאת בעיצומה של מערכה צבאית מורכבת וכולנו מאמינים ומקווים שננצח בה. אולם המערכה המקבילה ובעלת חשיבות בפני עצמה ברמה האסטרטגית הינה המערכה התודעתית -  המערכה על תפיסת המציאות ותפיסת הניצחון. שתי המערכות מתנהלות במקביל וכמובן מושפעות זו מזו. הצלחה בזירת הלחימה מייצרת מיד יתרונות בשדה התודעתי, ולהפך, טעות או מכה בקרב משפיעים מיד על התודעה ועל יכולת קבלת ההחלטות של המנהיגים.

 

עוד באון לייף

 

נכון לעכשיו, העובדה שבמערכה אין התקדמות להכרעה או השגים משמעותיים של הצדדים, תוביל את קבלת ההחלטות של הדרג המדיני והצבאי לכיוונים נוספים כדי לייצר אלמנט תודעתי מתבקש.

 

 

מילואימניקים במלחמת לבנון השנייה. אימג' של כשלון. צילום: צחי זקס

 

לארועים מכוננים מעין אלו, כאשר כל המדינה עוברת חוויה של ישיבה במקלטים, הכרות עם אנשים שקיבלו צו 8 ועם המקומות שחוו תקיפות, יש דינמיקה משל עצמם. ההתחלה הינה קונצנזואלית, וכרגע האולפנים מדברים בקול אחיד, אולם עם ההתפתחויות אני מניחה שיגיעו גם חילוקי הדעות על הכיוונים בהם יש להמשיך, כאשר לכל אחד פתרון משלו והלחץ על הקברניטים רק ילך ויחריף עם הימים. תהליך זה יועצם עם כניסת המילואימניקים לשטח - כי הם יותר מכירים ומחוברים לתקשורת ולכתבים ועם יותר הבנה, ניסיון חיים וכן ציניות וביקורתיות על המערכת.

 

לכל מלחמה או מבצע כזה נשאר בסיום הדימוי הכולל של הצלחה או כשלון, וכן תיוותר בתודעה הלאומית תמונה או דמות שיהיו מזוהים עם הארוע לטוב או לרע. כך למשל, אנחנו זוכרים את דובר צה"ל ממלחמת המפרץ נחמן שי ואת המסקינטייפ הידוע מאותה חוויה. לא נשכח את המילואימניקים ללא הציוד מלבנון השניה ואת דמותו של תומר בוהדנה מסמן וי, כאשר הוא מובל פצוע. 

 

 

זה יכול להיות מבנה או מקום שבו חס וחלילה קרה אסון; תמונה של הישג משמעותי, וזה גם יכול להיות תמונה שמגיעה מהצד הפלסטיני, כמו זו של השיח' אחמד יאסין על כסא הגלגלים, חיסול אחמד ג'עברי, או הפגיעה בכפר קנא. חלק מהתפיסה של הארוע תקבע על פי האימג' הזה. כרגע אנחנו נמצאים לא רק בעיצומה של לחימה צבאית, אלא בתהליך מתפתח של רדיפה אחרי אותו אימג' תקשורתי. נכון לעכשיו, האימג' הפופולארי אצלנו הוא היירוטים של כיפת הברזל, אבל זה עדיין לא חזק מספיק כדי למנוע את תמונת הניצחון של החמאס. לחמאס מצידו יש אפקט תודעתי דרך נפילות שיגור טילים לכיוון תל אביב, דימונה או זיכרון יעקב.

 

נחמן שי. איך אפשר לשכוח?

 

אז אמנם אימג' מנצח עוד אין לנו, אבל כבר מסתמן לו החידוש של המערכה הזו: מיידיות הדיווח. כבר נאמר כ"כ הרבה על המעבר לתקשורת מתקדמת ובלתי נשלטת דרך הרשתות החברתיות והוואטסאפ. בעצם כל אחד מאיתנו הפך לתחנת שידור מיידית ואפקטיבית. במלחמת המפרץ, למי שזוכר, היה אסור לעדכן על מיקום נפילות הטילים כדי לא לסייע לאוייב. היום תוך חמש דקות אנחנו יודעים בדיוק על איזה מספר בית בפלורנטין נפל איזה חלק של הטיל. גם הדימוי התקשורתי הפעם יתכן שיקבע דרך הרשתות החברתיות.

 

גם הצנזורה ויחידת דובר צה"ל הבינו את העניין והמדיניות הפעם יותר ליברלית מתוך הבנה שזה קרב מיותר ואבוד. השחרור המהיר של סרטוני ניסיון חדירת המחבלים לזיקים היה צעד נכון ואפקטיבי של דובר צה"ל. בעבר חיכינו שעות על גבי שעות כדי לראות סרטונים כאלו. מערכת דוברותית שיודעת לספק חומרים אמינים ומהירים עושה נכון את העבודה, שכן אם אנחנו לא נשחרר חומרים שקובעים את תפיסת התמונה על הארוע, החמאס ישחרר אותם ומהזווית שלו.

 

אגב סרטוני חדירת המחבלים, כנהוג בזמנים כאלו, הנשים נעלמות מן המסך באופן מיידי ומפנות את מקומן לשדרת הגנרלים. אבל מי שעד עכשיו קבעו את התודעה ואפשרו לגנרלים והמדינאים את האופק הכי רחב לפעולה הינן לוחמות צה"ל - אלו בכיפת ברזל, וכמובן, התצפיתניות של חיל הים שמנעו את הפיגוע בזיקים. הן אלו שבפעולה האפקטיבית והמקצועית שלהן הצליחו למנוע עד לרגע זה תמונת ניצחון של החמאס.