חברה שלי, אמא לשלושה, כתבה בפייסבוק השבוע חוויות מהגן של הבן שלה:

עומר: אמא את יודעת .. אני ועמית שיחקנו היום בלגו בגן.

אני:  נשמע לי כייף מאוד, מה הרכבתם?

עומר: עמית היה ערבי רע ואני הייתי חייל, הוא זרק עלי טילים ואני תפסתי עם טיפת ברזל

 

זה המצב חברים וחברות- אנחנו במלחמה. לטוב ולרע. וזה ממש לא משנה אם באתם אליה משמאל או מימין. כל מה שהוביל לכאן ממש לא עקרוני. אנחנו במלחמה. נגד אויב שאין לו מה להפסיד- וזו המלחמה הכי קשה.

 

עוד באון לייף:

 

במלחמה יש סדר עדיפויות שעם מחליט עליו. זה כואב אבל חייבים להגיד זאת בריש גלי: החיילים מוכנים למות כדי שאזרחים לא ימותו. בפלס"ר שבע של חיל השיריון, לדוגמא, היה ידוע לאורך שנים שאם מתחילה מלחמה עם סוריה, הסיכוי שלנו למות כחיילים ב-24 השעות הראשונות הוא בערך 100%, וזאת במטרה להדוף את התקיפה הסורית. וזה הסולם ההיררכי הקר של המלחמה - אזרחים שלנו, חיילים שלנו, חיילים/מחבלים שלהם ואזרחים שלהם. ועם כל הכבוד למוסריות וניסיונות לפגיעה כירורגית - אנחנו נלחמים באחד האזורים הצפופים בעולם, אז גם אזרחים רבים שלהם ימותו במלחמה הזו.

 

אני אישית פרשתי מהפייסבוק לפני שבוע בערך. הבנתי שחוץ מלהשמיע את דעתי ולהגיע למצבים קיצוניים מול מי שמתנגד לדעתי, עד רמת האלימות שפורצת את הגבול הווירטואלי והופכת לפיזית ממש - אין שם שום הישג. שני הצדדים טופחים לעצמם על השכם. נכנעתי למעגל. המעגל של החכמים והמבינים של מה צריך או לא צריך לעשות ולמה ומתי. בסופו של דבר נשארתי עם משפט אחד שכתב איתן שטיינקורט:

 

 

האם, עכשיו, כשאנחנו בתוך הלחימה וידיעות על חיילים פצועים והרוגים מתחילות לזרום אלינו, האם אנחנו עדיין יכולים לשמור על אופטימיות? אם רגע אחרי שכל זה ייגמר נוכל להתקדם להסכם שבעקבותיו בעתיד לא יפגעו אזרחים וחיילים - נוכל להגיד שהכל היה שווה את זה. אולי לשם שינוי מה שהיה הוא לא מה שיהיה. אולי נספור אנחנו את המתים שלנו והם את המתים שלהם ונגיע למסקנה שעדיף לנו ולהם להבין שלא נקבל את כל מה שרוצים- אבל זה עדיף מעוד סבבים של אלימות.

 

יש פרטנר? אין פרטנר? שאלת מיליון הדולר. רבין אמר פעם ששלום (שזו מילה מאד גדולה בימינו אבל אני מצטט) עושים עם אויבים. בגין, רבין ושרון שסחבו הרבה דם של אויבנו ממלחמות שונות שלנו החליטו ללחוץ יד לאויבנו שגם על ידיהם היה לא מעט דם. אני מאמין שפרטנר תמיד אפשר למצוא, ושהפרטנר בדמות אבו מאזן הרבה יותר שקול ועדיף על עראפת שהיה בזמנו.

 

אני מאד מקווה שהקיצוניים אצלם והקיצוניים אצלנו לא יצרו מצב שהבן שלי בן ה-4 יצטרך להתגייס למציאות של מלחמות בעוד יותר מעשור. אני עצמי בתור יליד 74' הייתי תוצר של המלחמה שחשבו שהיא האחרונה. אבא שלי קפץ ל"קוויקי" אחרי יום כיפור. הבטיחו יונה. עלה של זית. אבל במשך כמה עשורים לא אנחנו ולא הם משכילים להתקדם להסכם שייתן קצת שקט לכולנו.

 

במה אנחנו כן טובים? במבצעים ובמלחמות. וזה מה שהכי עצוב ומייאש את כולנו. לא חיילים מתים. חיילים שמתים "סתם". ואני חס וחלילה לא ממעיט בהקרבה של כל חייל וחייל שמסכן את עצמו ומוכן למות למען המדינה ושלום אזרחיה. זה לא יהיה "סתם" מוות אם ביום שאחרי, אותם מנהיגים ששלחו את כולנו לקרב גם יידעו להוביל את הדרך להסכם ולרגיעה. ואז נוכל להיות שלמים עם המלחמה שלנו.