אסון כפר גלעדי אירע בשעות הצהרים ב-6 באוגוסט 2006. קטיושה נפלה על חיילי מילואים ליד בית הקברות של תל חי. באסון נהרגו 12 חיילים. לו פייסבוק היה קיים אז, בשעות עד שנודעו עוד פרטים אנשים היו בטח מצלמים מהטלוויזיה את תמונת החומה הזו של בית הקברות בתל חי, עם נעלי הצנחנים המגואלות בדם ומשכפלים אותה שכפול מעורר פלצות נוסח אנדי וורהול. היו מתחילים לעוף בווטסאפ צירופי מספרים של גדודי צנחנים ש'היו שם' ושמועות של מי- אמר- למי בטלפון שהוא מתמקם שם. היו מתחילים להגיע שמות של הרוגים. כל כך הרבה הרוגים. והכל עוד לפני שהגיע אלינו, המשפחות, אפילו בדל מידע.

צריך להבין שעד שמאתרים את המשפחות של ההרוגים והפצועים, חולפות שעות ארוכות מאוד. חולף נצח של פה יבש מרוב אימה. אתה יודע שקרה משהו רע מאוד במדינה, אתה חושד שמישהו שאתה הכי אוהב בעולם נמצא שם, אבל זמן רב אתה ממתין ולא יודע למה אתה ממתין. מצד אף אחד לא מגיע לקשר אותך במישרין לאירוע, ומצד שני - קו הסלולארי של אהובך מתעקש לסנן אותך שוב ושוב דווקא עכשיו.

במקרה שלנו קצין העיר חיפש את ההורים, לא מצא אותם בבית, עד שנחת בעבודה. זה לוקח שעות לעיתים לדעת איפה לאתר אישה שבורחת מבשורה, וגם זה נכנס לתוך זמן ההמתנה שחולף שבו עוד לא מודיעים בתקשורת פרטים מדויקים. מזה גם ניתן ללמוד שקצין העיר מופיע אצלך גם במקרים של פציעות קשות, לא רק במוות.

אני בכלל עוד הייתי חברה ולא רעיה, אז לא הייתי רשומה אצל אף אחד. דיברנו בינינו בני המשפחה כל כמה דקות, עם אפס אינפורמציה. רק עם ים של ספקולציות שנשארו (למזלנו) בינינו לבין עצמנו ולא הפכו לנחלת הפיד של הכלל.

מה היה קורה אילו בשעות ההמתנה המורטות האלה, בהן מן הסתם אני לא יכולה לכבות את הסלולארי, סרן שמועתי המכונה מלאך המוות ווטסאפ היה תוקף אותי חזיתית? איך אפשר לסבול דבר כזה בכלל?

וגם היום, יממה אחרי גלי השמועות על ההרוגים בפעולה בשג'עייה, אנשים לא לומדים לשקול מילים. גם כשטרם פרסמו את כל שמות החיילים שנהרגו בשג'עייה, וכבר הפיד שלי מלא מתלכלכים ובעלי ספקולציות שמזמן איבדו את הרסן: אחד מצרף איור מפורט שמדגים איך כל עוכרי ישראל יכולים 'להיכנס לו לתחת' בלי שהוא מבין שבעצם גם הוא בפוסט הוולגרי הזה הוא עוכר פידים בעצמו.

חבר אחר (לשעבר, כי החלטתי להסיר אותו) התפלמס שלשום על זה שיש שמועות ש-13 חיילי גולני נהרגו ושהוא רוצה פרטים. הוא לא טרח להסיר את הסטטוס למרות שאנשים בתגובות הפצירו בו לעשות כן. הדחף שלו לאסוף מידע היה חזק מכל. בעידן של מידע עודף והודף הפכנו להיות צרכניו וספקיו של פורנו סנאף קשה שבו 'בני מזל' שזה לא יקיריהם בסיפור סוחרים במידע על כאלה שיקיריהם כן בסיפור. זאת מבלי שהם מבינים שמחר זה יכול, שלא נדע, לקרות גם להם.

אומרים שפייסבוק הוא סוג של כיכר העיר. לי הפלטפורמה הזו יותר נדמית בימים אלה כמו 'הייד פארק'. רק לא במשמעות של מקום שבו כל אחד יכול לעמוד על ארגז מאולתר ולשאת את דבריו, אלא יותר Hide פארק- מקום שמעורר רצון לעשות Hide להרבה אנשים כדי לא לקרוא את דבריהם המעופשים וחסרי האחריות.

אני מברכת על התמימות הטכנולוגית ששררה ביום שבו בן זוגי נפצע. היא אפשרה לנו לקבל את הבשורה, קשה ככל שתהיה, בחיק המשפחה והחברים הקרובים באמת. בינתיים עברו שנים, בן זוגי עבר שיקום לא קצר וחזר לעצמו. הוא, אגב, מעולם לא פתח פרופיל בפייסבוק. הוא פשוט לא בעניין.

אבל רובנו כן בעניין. אני לא אומרת שצריך לשמור על דממת אלחוט ולשים כסטטוס רק לינק מ'יו טיוב' נוסח "שלח לי שקט בקופסה", אלא פשוט להנמיך עצימות. להוריד גם את ההתבטאויות לחצי התורן בימים שקוברים פה חיילים.

ולמי שלא מבין למה אני מתכוונת, אני מציעה שתדמיינו שהתעוררתם בבוקר, פתחתם את הפייסבוק וגיליתם שבזמן שישנתם, מארק צוקרברג החליט להתקין בצד ה'לייק' כפתור נוסף שאומר: 'הנמך עצימות'. עשו בו שימוש. עכשיו, כשכל כך הרבה משפחות לא ישנות בלילה מרוב פחד, תעשו לעצמכם פיין טיונינג על מה שמשתחרר לכם מהמקלדת. כבדו את הימים האלה. כבדו את חופש הביטוי. דווקא בגלל שהוא מאפשר חופש, אל תרססו אותו במילים רעילות ומרעילות.

ולמי שמרגיש שהוא מתפוצץ ממידע בטחוני הרה גורל וחייב לשתף- פשוט כבה את הטלפון. היד הקלה שלך על ה-sendיכולה בקלות להרוס משפחה. לא משפט שלי, אלא של אח שקיבל ווטסאפ כזה והתראיין היום בתקשורת. למזלו, שמו של אחיו הופיע שם בטעות, אבל הוא דוגמה יוצאת דופן כי אצל אחרים זה נגמר אחרת. ואם מישהו שולח לכם בווטסאפ הודעה כזו עתירת מידע – בקשו בנימוס שלא ישלח לכם הודעות כאלה יותר בחיים.