ביום שני האחרון התקיים במכללת קריית אונו כנס בשם "נתיבים חדשים לשוויון", שאירח את האייקון הפמיניסטי, קתרין מקינון, פרופסור למשפטים באוניברסיטת מישיגן, פעילה פמיניסטית ואישה ששינתה כל כך הרבה מהתפיסות שלנו לגבי זכויות נשים, וגם לא מעט מהחקיקה בנושא. מי מהגברים בקהל שחושב שאנחנו מגזימות עם כל הנושא של הטרדה מינית ואיזה כיף היה פה פעם – מוזמן להפנות את הטענות שלו אליה. בתום הרצאה מרתקת על זנות וסחר בבני אדם, נשאלה מקינון על שימוש באונס בעת מלחמה או רצח עם (היא פרצה דרך גם בתחום הזה, כשייצגה נשים בוסניות וקרואטיות שתבעו את ההנהגה הסרבית, והשיגה פסיקה היסטורית שקבעה כי אונס, זנות והריון כפוי הם מעשים המהווים רצח עם), ובתשובתה ציינה כי צה"ל הוא הצבא היחיד בעולם שלא משתמש באונס באופן שיטתי ככלי מלחמה.

 

עוד באון לייף:

 

הפרט הזה, אני מודה, הפתיע וסיקרן אותי. כל מי שסיפרתי לה עליו, טענה מיד שזה בגלל שאנחנו גזענים מדי ולא נאה לחיילים שלנו לאנוס פלסטיניות, ושזה בגלל שעשינו לפלסטינים דה-הומניזציה (טיעון קצת מוזר, לאור העובדה שכדי לאנוס מישהי דווקא עדיף לא לראות אותה כיצור אנושי). אנחנו כמובן לוקים בגזענות ואני גם מסכימה עם הטענה על דה-הומניזציה, אבל אני לא חושבת שבמקרה הזה הדברים קשורים. לא בגלל שאני חושבת שצה"ל הוא הצבא הכי מוסרי בעולם, אלא בגלל שאני חושבת שהוא גם לא הצבא הכי לא מוסרי בעולם. הוא צבא ככל הצבאות, לטוב ולרע. לא צריך לעשות לו האדרה וגם לא דמוניזציה, ואין טעם להניח לגביו באופן עיוור אמת אחת, מוחלטת ונצחית.

 

 

מה זה בכלל השטות הזאת, "הצבא הכי מוסרי בעולם"? משפט כל כך חסר משמעות, וחוזרים עליו כאן כמו מנטרה (בעיקר אנשים שלא היו מזהים מוסר גם אם מוסר היה מים והם היו נופלים מסירה). להגיד את המשפט הזה זה כמו, כפי שציין לא מזמן הבלוגר אבישי עברי, להגיד "הכדורגלן הכי משכיל בעולם". אולי זה נכון, אולי לא, אבל מה זה משנה. צה"ל הוא צבא, לא שונה מהרבה צבאות אחרים, והוא נאלץ לבצע, לאורך הרבה מאד שנים, משימה שהיא מורכבת מאד מבחינה מוסרית: להחיל כיבוש על עם אחר.

 

גם אם אפשר לדון ברמת המוסריות של המשימה הזאת בפני עצמה, היא בלי שום ספק מהווה קרקע פורייה להרבה מעשים לא מוסריים, שכן יחסי הכוחות רחוקים מלהיות שווים, וברור לכל המשתתפים כי בתור צבא של מדינה ריבונית – הכוח אצלנו. ובתוך ההבנה הזאת קיימת השאיפה (מציאותית או לא) לוודא שהוא לא מנוצל לרעה. אבל צבא, כמו מדינה, הוא לא יישות עצמאית. הוא גוף שמורכב מהרבה פרטים. יש בו נערים צעירים שנקלעו לסיטואציה מאד מורכבת, ולא תמיד יש בידיהם את הכלים למדוד בכלל מהו ניצול לרעה של הכוח שלהם. ממתי כל נער בן 18 עם נשק ביד וכוח כמעט מוחלט על חייהם של אחרים אמור להידרש לרמות מוסר גבוהות יותר משל בוגרים ומנוסים ממנו (מי ששם אותו במצב הזה, למשל)? יש בצה"ל גם מפקדים בכירים יותר, שנמצאים בו כל כך הרבה זמן, ומי בכלל זוכר מה מוסרי ומה לא. הצבא הוא גוף שנועד לבצע משימות, לספור מטרות, להביא תוצאות, לא לעסוק במוסר. בתוך כך שאנחנו רוצים שהוא יהיה הכי חזק בעולם, אנחנו גם מתעקשים להאמין שהוא מוסרי, כאילו שהדברים האלה מצליחים להתקיים בכפיפה אחת איפשהו, כאילו שחצי מאיתנו יודע בכלל להגדיר מוסר, או להבחין בין בחירה מוסרית לבחירה שאינה מוסרית. "מוסר", כמו "הסתה", זאת עוד מילה שמרוב שימוש הצלחנו לרוקן ממשמעות.

 

הנתון על האונס (או היעדרו) הפתיע אותי כי בתוך עמי אני חיה, ובתוך צבאי שירתי, ולא זכור לי שמדובר כאן בחברה שמכבדת באופן יוצא דופן את זכותן של נשים על גופן. להיפך. גם אם צה"ל אי פעם היה מוסרי יותר מצבאות אחרים, זה בטח לא היה כלפי נשים. הצבא הוא מבנה חברתי היררכי, גברי ואגרסיבי. את השירות הצבאי שלי עשיתי בתור מדריכת חי"ר, ובשעתו זה היה התפקיד הכי קרבי שבנות מילאו (כן, כזאת קשישה אני). ובמקביל לכך שהמג"ד שלנו התעקש שנצא לכל הניווטים בגבעות גורל כשאנחנו עם אפוד מלא (שאגב, בשום צורה שהיא לא בנוי למבנה הגוף הנשי) כי אנחנו כאלה קרביות, הסמח"ט חשב שיהיה מאד מצחיק אם נעשה תורנויות מטבח כשאנחנו טופלס. לא פעם הסבירו לנו שלחיילים פשוט יותר נעים לראות באימון קצת בנות, וזה בסדר גם אם אנחנו לא הכי יפות שיש כי הם גם ככה רק חזרו מלבנון ו"מזמן לא ראו בחורה בלי שפם". עבדתי עם חיילי הפלוגות המסייעות, שסיפרו בהתלהבות את האגדה האורבנית (אני מקווה) על הפקידה הפלוגתית שהפכה לעקרה (איזה קטעים) ואף מדריכה לא הייתה מגיעה אף פעם אל אף פלוגה ללא גבר לצדה, כי לכי תדעי מה יהיה. שלא לדבר על המיזוגניות האלימה שיוצאת בזמן המבצע הזה, ועל ההנחה הבסיסית שבעת מלחמה, יותר מבכל זמן אחר – נשים (ללא הבדל דת, גזע או מוצא) הן רכוש החיילים. לא בדיוק סביבה שתזדעזע מאונס. ועדיין קתרין מקינון, חוקרת מוערכת שבקיאה בחומר, מציינת את הנתון הזה בלי למצמץ או לסייג.

 

 

מתברר כי נערך מחקר כזה בארץ. ערכה אותו טל ניצן, כעבודת תזה לתואר השני שלה. אם הבנתי נכון את המחקר, נראה כי המסקנות שלה לא היו שונות מהתגובות ששמעתי כל היום. גזענות, דה הומניזציה, נגעלים מפלסטיניות. ועדיין אני מוצאת את התשובה הזאת לא מספקת, בעיקר כי היא לא מתייחסת להקשרים רחבים יותר. הקשר אחד הוא ההקשר הגלובלי: השאלה שלי היא לא למה צה"ל לא משתמש באונס, אלא למה הוא הצבא היחיד שלא עושה זאת. האם צה"ל הוא הצבא היחיד שסובל מגזענות? האם כל צבא אחר בעולם (וכולם, על פי מקינון, מבצעים את הפשע הזה באופן שיטתי) פועל רק בתוך שטחים שמאוכלסים בנשים יפות בביקיני? האם האמריקאים בעירק או באפגניסטן פשוט נמשכו לכל הנשים שהם אנסו? ראו אותן כיצורים אנושיים שווים להם, ואנסו אותן מתוך כבוד ומשיכה? בנוסף, קיים גם ההקשר המקומי: מקינון ציינה כי גברים יהודים הולכים, למשל, לזונות ערביות (ישראליות או פלסטיניות) בשיעור שאינו שונה מכל אוכלוסיה אחרת. מהן הם לא "נגעלים"?

 

אין לי הסבר לתופעה הזאת, ואין לי תשובות. הדבר היחיד שאני יודעת הוא שמדובר בתופעה יוצאת דופן ומעניינת שמצדיקה מחקר מקיף, שיספק תשובה קצת יותר מעמיקה מעבר לקצוות של "אנחנו גזענים מדי בשביל לאנוס ערביות" מצד אחד מול "אנחנו פשוט יותר מוסריים מכולם" מן הצד השני.