בצל המבצע בעזה, הרחק מטווח הרקטות, התקיים אי של אסקפיזם - פסטיבל הקולנוע ה-31 בירושלים. במשך עשרה ימים הוקרנו כתשעים סרטים עלילתיים באורך מלא שנעשו בשנתיים האחרונות, רובם עצמאיים. כמה מהם יצירות מופת, כמה מהם מיותרים לחלוטין, אך ככלל זו הייתה תצוגה של קולנוע עשוי היטב, העוסק בנושאים מורכבים וכואבים. הם הגיעו מכל קצוות תבל: טורקיה, יפן, קזחסטן, בריטניה, ארה"ב, מקסיקו, ישראל ועוד מדינות רבות. אסופת הסרטים הזו יכולה לתת לנו מבט כולל על מצב הקולנוע העולמי, הן כאמצעי אמנותי והן כראי לחברה האנושית.

 

צפיתי בשלושים מתוך תשעים הסרטים האלה. כל העת הרכבתי את המשקפיים דרכם אני בוחן את הייצוגים הנשיים בסרטים ובודק האם הם שוביניסטיים או פמיניסטיים. חשוב לציין, שמשיחה שניהלתי עם אלעד סמורזיק, המנהל האמנותי של הפסטיבל, עולה שהייתה אג'נדה מאחורי בחירת הסרטים והיה ניסיון למצוא סרטים איכותיים שמאחוריהם עומדות במאיות. כך שמכלל הסרטים שהוצגו בפסטיבל, שליש מתוכם בוימו על ידי נשים.

 

כדי לתת תמונת מצב כללית נתחיל במעט סטטיסטיקה מתוך 30 הסרטים בהם צפיתי:

אישה ביימה ו/או כתבה את הסרט: 8 (27%)

אישה היא גיבורת הסרט: 12 (40%)

האישה היא אובייקט מיני: 12 (40%)

האישה היא קורבן: 11 (37%)

האישה מביאה לחורבן: 4 (13%)

*אימהות לא מתפקדות: 10 (33%)

 

* לפני הפסטיבל זהו אספקט שמעולם לא נתתי עליו את הדעת כייצוג של נשים בקולנוע.

 

אז אומנם הפסטיבל דגל באג'נדה נשית בבחירת הסרטים, אך אין ספק שיש כאן מגמה – יותר ויותר נשים אוחזות את המושכות של היצירה הקולנועית. באופן מפתיע, המדינה הבולטת ביותר מבחינת אחוז הבמאיות היא ישראל. בתחרות הישראלית השתתפו 7 סרטים, 5 מתוכם בוימו בידי נשים (את "גט" ביימו רונית ושלומי אלקבץ יחדיו). רוב הסרטים הללו השתתפו בפסטיבל קאן ובפסטיבלים מהחשובים בעולם.

 

זאת ועוד, לא רק במאיות אלא גם במאים גברים בוחרים להציב אישה בתפקיד הגיבור הראשי. הבחירה הזו רחוקה מלהיות מובנת מאליה. מאז ראשית הקולנוע ועד לפני עשור, גיבורי הסרטים באופן גורף היו גברים. הנשים היו אובייקט ולא סובייקט, סבילות ולא פעילות, הן היו גורם בחייו של הגיבור הגבר ולא אדם המתקיים בזכות עצמו. הבחירה באישה כגיבורת סרט היא ההבנה שאישה אחראית על גורלה, שיש לה רצונות ותשוקות ופחדים וקונפליקטים, שהיא יכולה להיאבק ולדחוף ולפעול. זהו ביטוי לשינוי מהותי ומרגש שמתרחש בעולם הקולנוע ויש לקוות שזוהי רק תחילתו.

 

אני אתייחס כאן באופן ספציפי לשלושה סרטים (זהירות ספויילרים) שנגעו בי עמוקות והותירו בי חותם עוד זמן רב לאחר הצפייה בהם. בעיני הם מבטאים שלוש גישות ביחס שלהם לנשים: שוביניסטי, פמיניסטי ואמביוולנטי.

 

"מתחת לעור", בריטניה. במאי: ג'ונתן גלייזר

מבוסס על ספרו של מישל פאבר. סרט מדע בדיוני אודות חייזר הלובש דמותה של אישה צעירה (סקרלט ג'והנסון הנפלאה) המפתה גברים והורגת אותם לצורך לא ברור עבור החייזרים ששלחו אותה. כאשר היא מפתה איש בעל עיוות בסגנון איש הפיל, היא מתחילה להרגיש חמלה ומתחברת לצד האנושי שבה. היא נמלטת מהחייזרים ומנסה לפתח זוגיות עם גבר עדין שאוסף אותה אל ביתו, אך האני האמיתי שלה מונע מהזוגיות מלהתקיים. היא ממשיכה במנוסתה ולבסוף מציידת היא הופכת לניצודה ולקורבן אונס ורצח.

 

הסרט הוא כמו הכלאה בין המבע הקולנועי המהפנט של "2001: אודיסאה בחלל" לבין הסיפור הבעייתי של "מין מסוכן". כמו ב"מין מסוכן", נעשה שימוש באחד הייצוגים השוביניסטיים הנפוצים בקולנוע: הפאם פאטאל, האישה המפתה וההורגת. על אף שמאז אותו סרט חלפו קרוב לשני עשורים, יוצר "מתחת לעור" לא השכיל להציג לנו חידוש בדמותה של החייזרית שמפתה את הגברים בני האדם. החידוש היחיד הוא שהחייזרית עוברת מהלך מייצוג שוביניסטי אחד לייצוג שוביניסטי אחר: הקורבן. גלייזר, במאי הסרט, מעניש אותה באופן שקול לעוול אותו ביצעה על אף שהיא מכה על חטא. החטא שלה היה פיתוי ורצח ועל כן עונשה יהיה להיאנס ולהירצח. כל עוד היא שולטת בסיטואציה, חזקה ובטוחה בעצמה, היא זו שהורגת. אך ברגע שהיא הופכת לפגיעה, חסרת אונים וחלשה, היא מטרה לאונס. המסר לצופה הגבר הוא: הישמר לך מנשים חזקות כי הן יביאו לחורבנך, אך בנשים חלשות אתה יכול לנהוג כרצונך. כך או כך, אישה היא איננה אותו יצור כמוך, היא מעולם אחר, מסתורי ואפל.

 

הטריילר של "מתחת לעור":

 

"פרינסס", ישראל. במאית ותסריטאית: טלי שלום עזר

זוכה בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל ביחד עם "גט" (עליו אכתוב בהרחבה בנפרד). דרמה המגוללת את סיפורה של אדר (שירה האס, שאין לי ספק שעוד נשמע עליה), ילדה בת 12, החיה עם אמה (קרן מור) ובן זוגה הצעיר ממנה, מיכאל (אורי פפר). האם מוצגת כדמות נרקיסיסטית שלא משקיעה זמן בבתה המתבגרת ולא מבחינה ביחסים עוכרי השלווה הנרקמים בין מיכאל לבתה (ובכך מצטרפת לסטטיסטיקה מתחילת המאמר כאם לא מתפקדת). אדר, מתבגרת שמתחילה לגלות את נשיותה, משתפת פעולה בשמחה עם משחקיו של מיכאל. אולם אט- אט חלק בה חש שמשהו אינו כשורה. כאקט של בריחה מהמציאות, היא ממציאה חבר דמיוני שנראה כמוה ובעל אופי זהה לשלה, והוא זה ש"נאלץ" לשאת את עול היחסים שסכנה מרחפת מעליהם.

 

כאשר בוחנים את דמותה של אדר אל מול המצב הבלתי אפשרי בו היא חיה, מגלים ילדה חזקה ומחוננת, רגישה, דעתנית, בעלת נפש חופשיה ואיתנה. אך בכל זאת היא בורחת מהטראומה בעזרת חבר דמיוני בן ולא בת. הבחירה בחבר דמיוני ממין זכר באה לנטרל את המטען האירוטי שבמשחקים עם מיכאל. הנער הוא השומר שלה. אבל האם היא בוחרת בבן כי בעיניה השומר שלה צריך להיות ממין זכר? האם זה נובע מהמחסור שלה בדמות גברית מגוננת? בסוף הסרט החבר הדמיוני עוזב. זהו סימן לכך שאדר מחליטה להתמודד. דמותו של החבר הדמיוני פורצת החוצה דרכה, והיא משיבה מלחמה – היא שולפת סכין קפיצית בזמן ארוחת הבוקר ומודיעה למיכאל שהוא לא ייגע בה יותר.

 

דרך ההתמודדות של אדר היא הביטוי, בעיניי, לאמביוולנטיות של הסרט מבחינת היחס לנשים. מצד אחד, אדר מסרבת להיות קורבן. היא מצהירה באופן חד וחריף שמה שקרה לעולם לא יחזור על עצמו. היא שמה את הכול על השולחן מול כולם, הלכה למעשה. מצד שני, אני לא יכול שלא לתהות האם דרך ההתמודדות שלה לא הייתה יכולה להיות מתאימה יותר לדמות, שהרי היא מתוארת כילדה מחוננת ולא כילדה אלימה ולכן הפתרון צריך להיות תוצר של תבונה ולא של אלימות. אני שואל את עצמי אם אין זה מסר בעייתי לצופות הנמצאות בסיטואציה דומה בחייהן.

 

אם לא מתפקדת ובת שמסרבת להיות קרבן. קרן מור ושירה האס ב"פרינסס" (צילום: יח"צ)

 

"הקיר", גרמניה/אוסטריה. במאי: יוליאן רומן פולסלר

מבוסס על ספרה של מרלן האוסהופר. סרט עוצר נשימה אודות אישה חסרת שם (מרטינה גדק, "המטבח של מרתה", "חיים של אחרים", ביכולות משחק מהגבוהות שראיתי בחיי) שמגיעה עם זוג חברים לבקתת ציד בלב נוף הררי מפעים. בבוקר היא מוצאת עצמה לבדה וכאשר היא מנסה לחזור אל הכפר, היא מגלה שכל האזור מוקף בקיר זכוכית בלתי שביר והיא לכודה בתוכו בבדידות מוחלטת. בכך נגזר עליה להעביר את השנים הבאות, ואולי את שארית חייה, בלב הטבע הפראי ולשרוד בכוחות עצמה. הסרט כולו הוא מונולוג מתמשך (המצוטט אחד לאחד מספרה של האוסהופר). קולה של הגיבורה מתאר באוזנינו בצורה חדה, ישירה ומלאה בחוכמה קיומית את תחושותיה החל מהכחשה בנוגע למצבה, דרך דיכאון עמוק, ואז בחירה בחיים וקבלה של הגורל שלה.

 

הגיבורה הופכת לסמל למין האנושי כולו, או לפחות למי שהיינו פעם. היא חיה בהרמוניה עם הטבע שסביבה. חבריה הם כלב, חתולה ופרה. היא עובדת את האדמה, קוצרת שחת עבור הפרה, צדה חיות בייסורי מצפון, נאבקת בחורף הקשה – והכל לבדה תוך גילוי הכוחות האדירים הטמונים בה. הטבע והבדידות מבהירים לה מיהי כאדם, ומהו מקומו של האדם על כדור הארץ.

 

פולסלר, יוצר הסרט, נצמד בתבונה רבה אל הספר המקורי, ובכך מצליח "הקיר" להיות הסרט הפמיניסטי ביותר שראיתי במהלך הפסטיבל, ואולי הפמיניסטי ביותר שראיתי אי פעם. לא רק שהגיבורה שורדת לגמרי בכוחות עצמה בלי שום עזרה מגבר, אלא שלכל אורך הסרט היא לא מדברת על גברים – לא על הגברים שהיו בחייה ולא על געגועים לגברים. זוהי אישה בזכות עצמה. קיומה והגדרתה העצמית אינן תלויות בגבר אליו היא עורגת או בו היא נאבקת, כפי שרואים שוב ושוב בקולנוע. והעובדה שהיא חסרת שם רק מדגישה את הדימוי שלה כ"כל אישה" ולא אישה ספציפית. כלומר, זה לא שהכוחות והתבונה שלה שייכים לה ספציפית, אלא הם נמצאים בכל אישה באשר היא.

 

גיבורת הסרט "הקיר" (מתוך אתר הפסטיבל)

 

האם לגברים יש זכות לכתוב נשים?

לא רק "מתחת לעור" ו"הקיר" עוקבים אחר גיבורה ומסופרים בידי גברים. יוצרים נוספים בחרו לספר על אישה וכמעט תמיד היא עברה התעללות מינית או רדיפה. כפי שכתבתי בטורי הקודם אודות "נימפומנית" של פון-טרייר, אני לא יכול שלא לתהות על זכותם של גברים לכתוב ולביים סרטים אודות נשים.

 

אין זה סוד שבעולם בו אנו חיים, הגברים הם המין השולט ושהם עושים מעשים נוראיים לנשים. לכן הדבר דומה בעיניי לאדם לבן שיעשה סרט על עבד שחור בתקופת העבדות בארה"ב, או ליהודי שיעשה סרט על דיכוי העם הפלשתיני (דוגמת "ערבים רוקדים" של ערן ריקליס). מהיכן אתה יודע, במובן העמוק של ידיעה, כיצד נשים מרגישות, חשות וחושבות? מהיכן יש לך את החוצפה להניח שאתה אכן יודע איך זה להיות אישה בעולם גברי? איך חבר בקבוצה בעלת כוח, שמדכאת קבוצה אחרת, מרשה לעצמו להיכנס לנעליו של חבר הקבוצה המדוכאת? ואם כבר יש בך את עזות המצח שאופיינית כל כך לקבוצה שמתנשאת על קבוצה אחרת, אתה חייב ללכת על קצות האצבעות, לגעת בכפפות של משי, ולוודא שהיחס שלך לאישה שאת סיפורה אתה מספר יהיה מלא בחמלה כלפיה. לא רחמים מתנשאים, אלא רוך ורגישות.