המותג שנקרא קים קרדשיאן מעולם לא בחל בשום דרך ובשום ערוץ מדיה כדי להאדיר את שמו ולהגדיל את הונו, ואין שום סיבה ממשית שעכשיו, כשמדובר במכונת תקשורת משומנת ואדירת ממדים, מישהו שם יחליט לעצור.

 

עוד באון לייף:

 

זה היה רק עניין של זמן עד שיגיע אל חיינו גם משחק על חייה המלהיבים של קרדשיאן, האישה שגם אם לא הקימה את מועדון ה"מפורסמת בשל היותה מפורסמת", היא בלי שום ספק יו"ר הדירקטוריון שלו. קים קרדשיאן: הוליווד הוא שמה של אפליקציית הסמארטפון (שם שמייצג במובנים רבים את המותג עצמו. לא צריך תוכן או תחכום, רק כמה מילות מפתח כלליות שמעוררות עניין) שיצאה לאוויר העולם לפני כחודש וחצי וכבר דורגה בכל רשימות האפליקציות המצליחות והרווחיות ביותר בעולם. כרגיל, כל דבר שקים קרדשיאן נוגעת בו – הופך לזהב ומשתלט על העולם. ובעיקר מוסיף לה עוד הרבה הרבה כסף לחשבון (ההערכות עומדות על 200 מיליון דולר בשנה הראשונה, ויש הטוענים כי מדובר במיזם המצליח ביותר שלה).

 

מוכנות לחיים הטובים לצדה של קרדשיאן? הטריילר:

 

אלא שכבר עכשיו צצות האשמות בדבר התנהלות קצת מלוכלכת של יוצרי המשחק (חברת Glu Mobile, שקרדשיאן הפכה לשותפה בה), בעיקר על דרך בה הם גורפים כאלה סכומים. המשפטנית והסופרת האמריקאית איילת ולדמן (אכן ישראלית במקור, אבל אמריקאית מגיל שנתיים) פרסמה השבוע בפייסבוק ובטוויטר שלה כי בנה בן ה-11 גילה בטעות כי הוא בזבז 120 דולר על המשחק, והאשימה את יוצרי המשחק כי הם צדים ילדים ומנצלים את תמימותם. בתגובה, כצפוי, קיבלה ולדמן האשמות רבות מהורים אחרים (או יודעי דבר ללא ילדים), שטענו כי מדובר בחוסר אחריות מוחלט מצדה, ואיך היא נתנה לדבר כזה לקרות, איך הילד משחק ללא השגחה, איך יש לו גישה לאשראי, איך יש לו בכלל אייפון ואיך היא בכלל חיה עם עצמה.

 

על פניו, המבקרים צודקים. לכל האפליקציות האלה יש להורים יכולת לפקח ולשלוט על ההוצאות של ילדיהם. אלא שממש כמו מי שחופר מנהרות כשסוגרים לו את המעברים, ילדים תמיד ימצאו דרך, בין אם בגלל רשלנות של ההורים, פרט קטן שהם החמיצו, ובין אם בעזרת מעקפים פשוטים יותר. יאמר גם לזכות אפל שהיא מחזירה הוצאות של ילדים מתחת לגיל 15, בהנחה שמישהו מבקש, כמובן (תמיד הימור טוב, הרי מספיקים 2 מיליון ילדים שהוציאו בטעות 25 דולר בשביל לפרנס הרבה מפתחים). השאלה היא, עד כמה הורים בימינו, שגם ככה נאלצים לבלות פחות ופחות זמן עם ילדיהם, מסוגלים להמשיך ולחסום בגופם כל מכשול שהחברה מציבה בפני ילדיהם. כי היא מציבה, אוהו, כמה שהיא מציבה. מטרתם של יצרנים באשר הם היא להרוויח כסף, בכל דרך אפשרית. נדמה שהניסיון לשמור על הילדים שלנו ברמה הכי בסיסית הופך למאבק מתמשך ומתיש באינסוף חזיתות. אם פעם היה מספיק להקפיד שהילד לא יאכל יותר מדי שוקולד, עכשיו יש לו מיליון פיתויים מגוונים שכולם מכילים את אותם רעלים. אם פעם מספיק היה להקפיד על התכנים שהילד צורך בטלוויזיה, עכשיו יש לו אינטרנט ופרצות לעקוף כל ניסיון הורי לפקח על התכנים האלה.

 

"קים קרדשיאן: הוליווד" הוא בעצם משחק גאוני, ולא שום דבר פחות מזה. ממש כמו שמו ובעיקר כמו המותג שמאחוריו, הוא לא מנסה להתחכם יותר מדי. אין צורך במחשבה מעמיקה או בכישרון מיוחד כדי להתקדם במשחק, שמטרתו היא, מן הסתם, להצליח לזכות בפרסום ועושר. בגדול, מה שאת עושה, זה לנהל חיים קסומים עם קים קרדשיאן כמנטורית שמלווה אותך בנבכי ונפתולי עולם הטראש ההוליוודי. בעבר, כשמשחקי מחשב היו מנת חלקם של גיקים בעיקר, הדרך לצבור כוח במשחק עברה דרך איזשהו מאמץ מצד השחקנ/ית, איזושהי הפגנת יכולת. פתרת שאלה, פיצחת שלב, יצאת ממבוך, משהו. ממש כמו קים קרדשיאן, כאן לא נדרשת יכולת יוצאת דופן שמצדיקה את ההתקדמות המטאורית שלך במעלה הסולם החברתי הוירטואלי. למעשה, הדרך בה המשחק נפתח אומרת די הרבה: את מתחילה בתור מוכרת בחנות בגדים המצילה את קרדשיאן שנתקעת בלי שמלה. ואיך את עושה את זה? נותנת לה שמלה בחינם! באמת, זאת האופציה היחידה שלך. מהרגע הזה קרדשיאן מזהה בך פוטנציאל, ומחליטה לקחת אותך תחת כנפיה המיומנות. רק היה חסר שהצעד הראשון יהיה לצלם קלטת סקס.

 

סטיבן קולבר על "קים קרדשיאן: הוליווד"

 

 

האפליקציה הזאת, ממש כמו קנדי קראש ואפליקציות רבות אחרות, פועלת בשיטה הבטוחה שכל דילר הכי נחות מכיר ויודע: לתת לצרכן משהו טוב וממכר בחינם, ולהתחיל לגבות כסף כשהוא מתמכר. קחי את האפליקציה בחינם, את המחיר תשלמי בהמשך, בתשלומים קטנים, כמו כל נרקומנית טובה. כשאנחנו היינו קטנות חילקו לנו במתנה אלבומים של קלפים למיניהם ("חבורת הזבל", "לאקי לוק" ועוד) ואנחנו אכלנו להורים שלנו את הראש עד שהם הסכימו לקנות לנו עוד חבילת קלפים ועוד אחת, רק שנשתוק קצת. עכשיו, כשהאפליקציה מותקנת על המכשיר, ולאפסטור כבר יש את פרטי האשראי שלך (וגם אם לא, מדובר במשהו שהרבה יותר קל לקחת מההורים ופשוט להזין למחשב את הנתונים), והילד כבר מכור למשחק – איך תמנעו ממנו לקנות עוד ועוד "חיים" או "כוכבים", או מה שזה לא יהיה שכסף יכול לקנות במשחק הספציפי הזה? ובעיקר, איך תלמדו אותם שיש עוד דרכים להתקדם ולזוז בעולם? והאם זה בכלל עדיין נכון?